חנה אימו - באזכרה במלאת שלוש שנים למותו

דרורי שלי.

אני לא מאמינה שחלפו להן שלוש שנים בלעדיך.

הראש מבין אבל הלב והרגש ממאנים להבין ולהשלים.

שוב התכנסנו כאן כולנו על יד קיברך המסמל את אובדנך ואת הריק שאפף אותנו עם לכתך.

קבר, סמל לאדם שהיה ואיננו. אבן קרה גדולה עם כרית אבן עליה, מונחת ללא תזוזה. בחום ובקור, בגשם ובשרב. סמל לקפאון לקבעון, סמל האין והחוסר.

לכאן אני חוזרת שוב ושוב להתקרב קצת אליך. אבל קר לי כאן, קפוא, מאד בודד לי במקום הזה.

הקבר הוא אחד מהסמלים. יש לי היום הרבה סמלים - הקבר, החדר, הציפור שבשמים, הקשת בענן, החיוך הענק והמקסים שלך, החתול שבגינה, כומתת גבעתי הסגולה, מדים בצבע זית, ועוד ועוד - הרבה סמלים רווי געגועים אליך.

אף פעם לא ייחסתי חשיבות גדולה לסמלים ולטקסים, אבל כיום הסמלים רודפים אותי ואני - אינני חפצה בהם. אני רוצה להחזיק לך את היד, לחבק אותך, לדבר אליך ולקבל גם מענה. אני רוצה לזכות שוב בחיוך המקסים שלך, עם הזיק השובב בעיניים הכחולות והחיוך המדהים והכובש שלך.

אני רואה אותך בתוך ליבי, חשה אותך בדמעותי החרישיות הזולגות ונושרות לתוכי.

אינני רוצה להפרד ממך, מדמותך, מהוויתך

עדיין אינני מקבלת באופן מוחלט את מהות הפרידה. אינני מבינה אותה וקשה לי להפנים אותה.

הדמות שלך משתקפת אלי מחדרך, מהתמונות, קיטעי הווידאו, מחברותיך וספריך.

אני זוכרת אותך כילד , נער או בוגר.
אני משלבת ידי בידך והיא קטנה או גדולה, מהססת או בוטחת.
אני רואה אותך מול עיני: שומע מוסיקה, קורא ספר עב כרס, בעברית או באנגלית, משחק במחשב, חוזר ממשחק כדורגל עם חברים, מדבר בפלאפון עם צחוק בעיניים, פותר תרגילים במהירות הבזק, מנסח דברים ביכולת שיכלית מדהימה, חדה וברורה, עוזר לכולם עם טוב לב שופע.
תמיד מתבדח, תמיד נכון לעוד ויכוח סוער על אלוהים, על צדק, על מהות החיים.

הפער העצום בין דמותך הקפואה לבין החיים הממשיכים בעוז קדימה, קורע אותי מדי יום ביומו. אני נמצאת בדיוק בתווך הזה בין הקפאון לבין זרימת החיים. יד אחת מחזיקה אותך חזק חזק והיד השניה זורמת עם החיים השוטפים. הגוף קרוע בתווך.

קשה לי לגשר בין שני חלקי הגוף הקרועים, הדווים. הדמעות בקצה העין זולגות לנהר המפכה מתחת לגשר הזה שאני מנסה לבנות.

איך מאזנים ? איך מגשרים ? איך פוסעים כעת בשבילי החיים עם הקרע הזה ?

אני לומדת לאחות את הגשר הזה מדי יום ביומו, לומדת לטפס אחרי נפילות, לומדת להאחז בכל זיז סלע ותקווה, לומדת לא לטבוע בים הדמעות והיגון.

מה עם החצי השני שלי ? החלק האחר בי שחי וממשיך לצעוד קדימה?

אני חייבת גם להתייחס לתקוות ולתחושות בחלק הזורם של חיי:
דור חדש הגיע, נולדה לנו דור. אפרת ומיכאל אחראים על הולדת הדור החדש. הם שזרו את שמה בשמך והם מייצגים באמצעות השם הסימלי והטעון הזה את התקווה לדור הבא, המתחדש.
דור מאפשרת לי להאחז בעצמה רבה יותר בחיים הזורמים. היא נותנת לי בחזרה חלק מהאנרגיות שזלגו מתוכי.


  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות