עינת אחותו - באזכרה במלאת שש שנים למותו

דרורי,
לא מזמן, כשלקחו את לירון לעזה, התפללתי אליך לפני השינה. ביקשתי שתשמור עליו בשבילי.
אז רציתי להגיד לך תודה. תודה שהחזרת אותו אלי בריא ושלם.
ורציתי להגיד לך גם, כמה נורא זה שלא שמרת על עצמך באותה המידה.
דרורי, 6 שנים חלפו, 6 שנים תמימות, ועדין אני מרגישה אבודה. לא מבינה. לא מסוגלת לתפוס. ועדין אני כועסת. עליך. עלי. שלא מנעתי בעדך. שלא הייתי שם בשבילך.

דרורי שלי, אח שלי הקטן, לאט לאט אתה הופך רק לזיכרון. וגם הזכרונות הולכים ומתנוונים, כי הם נותרים כמו שהם, והזמן, והחיים שלי, של כולנו, ממשיכים. ומפעם לפעם, כשאני רואה אותך בסרט וידיאו, או כשפתאום הכתב שלך צץ מאיזשהוא מקום - אתה עולה וחי. ונמוג.
ושוב אתה אינך. כרגיל. לתמיד.
ואין תמונות חדשות, למלא את האלבום, ואין סיפורים חדשים, אין טיול אחרי צבא, אין חוויות חדשות. ולא יהיו ילדים, ואוניברסיטה, וקורס קצינים, וחתונה. ולא.

דרורי שלי, אח שלי הקטן, אין לך מושג כמה שאתה חסר. אין לך מושג כמה מילים הן בנאליות ומיותרות ומסורבלות להביע את התחושות והרגעים. אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך וצריכה אותך פה איתי. גם לי לא היה מושג.
עינת


  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות