עינת אחותו - באזכרה במלאת שבע שנים למותו

דרורי,
רציתי לספר לך שהבאתי לך מתנה. מזכרת מימים שמחים.
הנוכחות שלך איתנו מורגשת כל הזמן, אבל היא בולטת בעיקר ברגעים העצובים. באזכרות השנתיות, בימי הזיכרון, ביומולדת שלך, שמזכיר לנו כל שנה איך נשארת בן כמעט-20 ולא תגדל יותר.
אבל דווקא ברגעים השמחים, קשה לי הרבה יותר. אין לגיטימציה לבכות. מוכרחים להיות שמח....
אבל בפנים אני רק חושבת על איך אתה שוב לא כאן. ואיך שוב אתה לא זוכה לחגוג איתנו את השמחה. לרקוד. לצחוק. להכיר את העוללים החדשים שמצטרפים למשפחה.
החתונה של אפרת היא השמחה המשפחתית הגדולה האחרונה שזכית לחגוג איתנו. התמונה העיקרית שחרוטה לי בזיכרון מאותו אירוע היא לא מטקס החופה או מהריקודים. אלא תמונה שלך, מתכופף לרצפה, אוסף את השברים של הכוס. כי אפרת ביקשה. ואתה עשית. אח מסור כתמיד.
כשלירון ואני התחלנו לדבר על חתונה, אתה כבר לא היית. את החגיגה הזו נאלצנו לקיים בלעדיך. מהרגע הראשון היה לי ברור שאת הכוס מהחתונה אני מביאה לך כמזכרת. שאם לא תהיה שם בשביל לאסוף אותה בעצמך – אני אביא לך אותה כמנחה, להניח לך על הקבר. ואז אני אדע שבאיזשהו אופן גם אתה חגגת איתנו את השמחה.
איכשהו, בכל הבלגן של היום עצמו, דברים קצת התפקששו. הכוס נותרה מיותמת על רצפת החופה, ואף אחד לא אסף את השברים. מאוחר יותר ניסיתי נואשות למצוא אותה אבל ללא הצלחה.
במשך שלוש שנים ייסרתי את עצמי על שלא הבאתי לך את המתנה הפשוטה הזו. על שלא הייתי אחות נאמנה לך כפי שאתה תמיד היית לי ולאפרת.
לפני שבוע, בדרך נס, הכוס שלנו חזרה אליי. עדין בלתי נתפס בעיני שהנס הזה אכן קרה, אבל אני בטוחה שבאיזשהו מקום אתה התערבת שם למעלה וסידרת את העניינים. מסתבר שבמשך שלוש שנים הכוס היתה בביתו של חבר. חבר מקסים, שאסף את הכוס אליו בסיום החופה במטרה להכין לנו ממנה מזכרת ביום מן הימים, ועכשיו, כששמע את הסיפור, השיב אותה אליי.
אז הנה, דרורי, שלוש שנים באיחור, אני מגישה לך את המתנה הצנועה הזו ומבקשת ממך שתמשיך לחגוג איתנו ולהשגיח עלינו מלמעלה, כי בלעדיך בודד וקשה לנו כל כך.

וזו גם הזדמנות להגיד תודה ענקית ענקית לאבי שבזכות הלב העצום שלו והנתינה התמידית לאחרים, אני יכולה להעניק לדרור את המתנה הזו היום.



  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות