חנה אימו - באזכרה במלאת שבע שנים למותו

אני מלקטת רסיסי חיים, אוספת אותם כאסוף ביצים עזובות.
היה היה לי ילד, ילד קטן, בלונדיני, תכול עיניים. פני מלאך עם חיוך ביישני.
חשבתי – אשמור עליו לבל ייפול.
היה הילד נחמד בעייני כל רואיו, ליטפו את ראשו הבהיר ואיחלו לו שיגדל במהרה.
הילד היה כרוך אחרי שתי אחיותיו הגדולות, השתובב עימן רבות אבל גם עמד על עצמאותו.
הייתי פוסעת עימו ברחוב, כף ידו הקטנה בכפי, צעדיו הקטנים המהוססים מדביקים את צעדי.
שמרתי עליו בכל צעד.
גדל הילד.
עכשיו כבר לא רצה לתת כפו בכפי בהלכנו ברחוב.
אהב את חבריו, שיחק עימם, בעיקר אהב כדורגל.
עיניו הפכו תכולות יותר ועלה בהן זיק שובב ומתעתע.
מוחו היה חריף וקודח, אהב להתפלמס.
והילד הפך לנער, נילחם בפצעוני הבגרות על פניו.
בילה פחות במחיצת הוריו ואחיותיו, אבל עדיין החשיב רבות את הפגישות המשפחתיות שלנו.
הלך מדי יום למכון כושר, על מנת לחזק את שריריו ולהכין עצמו להיות חייל קרבי בצבא.
שמרתי עליו ככל יכולתי.
הנער התגייס לצבא, רצה להיות הכי הכי קרבי והגיע לגבעתי, כומתה סגולה.
שוב חשבתי לתומי – אשמור עליו מכל פגע.
רץ, התאמן, חשק שיניים, ירה, שמר, למד ושינן בקפדנות את כל הנהלים.
הפך להיות מ"כ, כתפיים רחבות, דאגה מתמדת לחייליו.
לא שמרתי עליו והוא לא שמר על עצמו – ונפל על חרבו.
היה היה לי ילד, עכשיו יש לי רק אבן ועליה כרית עם אוסף גדול של רסיסי זיכרונות אותם אני מלקטת שוב ושוב.
הייתי רוצה להיכנס אל תוך האבן הזו, להצטנף שם לצידו ולשאול אותו את כל השאלות המנקרות כבר 7 שנים במוחי.
אולי אוכל לקבל מענה ולתת קצת מנוח לנפשי?
אני אוהבת אותך מאד ילדי שלי.
מצטערת שלא שמרתי עלייך היטב.

אמא


  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות