עינת אחותו - באזכרה במלאת שמונה שנים למותו

דרורי, תסלח לי, אבל הפעם רציתי תחילה לפנות לאמא. לאמא המדהימה שלנו. לאני.
לפני חצי שנה הפכתי בעצמי לאמא, ומאז הכל השתנה.
אני מחבקת את יונתן חזק חזק ופתאום מבינה לראשונה את משמעות המילים "אהבת אם".
כשהוא בוכה – הלב נקרע לי ואני מתחילה להבין מהי דאגת אם.
כשאני לא איתו, לשעה-שעתיים, הדמיון משתולל, ואני מבינה את עוצמתה של חרדה.
וכשהוא מחייך אליי - פתאום הלב מתרחב, ואין דבר חשוב יותר, ואין כלום בעולם זולתו.
ושום דבר שהרגשתי קודם לא ידמה לכך.
רק היום, שמונה שנים אחרי שדרור הלך מאיתנו, אני מתחילה להבין, ולו במתי מעט, מה עצום הוא כאבך, כמה נוראים וודאי הם ייסוריך. אז רציתי לומר לך, אני, כמה אני מחבקת אותך. ומעריצה אותך על שאת עומדת איתנה. וממשיכה לחייך. ולראות גם את הטוב. למרות הנורא מכל.

ולך דרורי, רציתי לומר, במילים בנאליות שהפכו לשגרה איומה, כמה אני מתגעגעת וכמה אתה חסר.
רציתי לספר לך שנולד לך אחיין. יונתן. כן, דרורי, אתה שוב דוד, לעוד ילד מתוק שלא יזכה לשחק ולהשתולל איתך. עוד אחיין שיכיר אותך רק מהתמונות והסיפורים.
ורציתי להגיד שלא משנה כמה שנים עברו, אין יום שבו אני לא מתגעגעת אליך, חושבת עליך, חולמת אותך, אוהבת. המון.



  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות