חנה אימו- באזכרה במלאת שמונה שנים למותו

אומרים שמה שלא הורג אותך מחשל אותך.
היום אחרי דרך ארוכה ומפותלת בה צעדתי בשמונה השנים האחרונות, אני יכולה לשתף אתכם בניסיוני הדל בנושא זה.
הליכתו של דרור מאיתנו לא הרגה אותי, אבל הרגה בי משהו וגם הצמיחה בי משהו.
היו ימים שהעדפתי להיות לצידו ולו לזמן קצר. היו ימים שבכוח הוצאתי את עצמי מהמיטה עם שחר, פוקחת את העיניים לשביב קצר של תיקווה, אולי הכל היה סיוט חולף. מבינה מייד שהסיוט צועד איתי כצל, לא מרפה מעקבותיי.
אתם הולכים ברחוב, רגילים כל כך לצילכם המלווה אתכם, אדישים אליו, לא מקשיבים לדבריו.
אני צועדת עם הצל שלי שלא עוזב אותי גם בחשיכה. תמיד איתי, קרוב, אפל. תמיד לוחש באוזניי "דרור איננו, ילדך הלך ממך"
אני רוצה להפסיק לחפש אותו ברחוב בפני הנערים, להרפות, לא להריח את בגדיו בארון.
ניסיתי לעזוב את הצל האפל הזה, רצתי במהירות מטורפת בקצב החיים, שעטתי בעליות ובמורדות, התחבאתי בפינות, ניצבתי לאור השמש עם עיניים עצומות.
לא הצלחתי. הוא תמיד בעקבותיי ותמיד יהיה עימי. מתחבר לחלק המת שבתוכי, לוחש באוזניי "דרור איננו, ילדך הלך"
אני מצליחה לעטות על פני את המסכות הנכונות, מסתירה במאמצים את פינת הלב המנוונת. אותה רק הצל שלי זוכה להכיר.
בימים אלו הפסקתי את המרוץ המטורף והבריחה האינסופית מהתמודדות עם האין. אני מחפשת יותר את היש. אני נעזרת רבות בשלושת הנכדים המקסימים שלי דור, איילון ויונתן. רואה את העולם מזווית הראייה שלהם, מתנחמת בזרועותיהם.
לבטח לא התחשלתי, נהפוך הוא, הפכתי רכה יותר, עגולה ללא זוויות, חומלת, מתחברת. הדאגות שואגות באוזניי, הפחד והיראה ניבטים מעיניי.
וכשהצל לוחש באוזני "דרור איננו, ילדך הלך ואיננו" אינני מתכווצת יותר כקיפוד מסומר.
אני מזדקפת ואומרת לעצמי "דרור היה והווה, בליבי, בגופי בנשמתי אני איתו וגם איתכם"



  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות