חנה אימו- באזכרה במלאת תשע שנים למותו

תשע שנים כבר חלפו והזמן הרב שעבר אינו מביא בכנפיו תשובות לשאלותיי וגם לא הביא מרגוע לנפשי. הזמן גורם לתמונותיך לדהות בהדרגה, לא לתמונות שבזיכרונותיי ובליבי. אני נכנסת לחדרך ורואה את התמונות הגדולות שהדפסנו ליום הזיכרון הראשון שלך. אתה מביט אליי בעיניך התכולות הענקיות המשקפות תום ילדותי, אוחז בידך בפטיש הגדול הכבד של דב, מחייך במאמץ לעזור לאבא. התמונה כבר עוטה דוק צהבהב לבנבן המחוויר את פניך ועורך. אתה מביט בי מבעד לערפל. בתמונה הבאה אתה מציץ לעברי בין חרכי הסולם ושוב צף על פנייך הענן הלבנבן הגורם לך להיראות כמו מלאך קטן בלתי מושג. ואולי אתה עכשיו כזה?

הפחד הגדול שלי הוא מתהליך דהיית התמונות בזיכרון וקהיית התחושות בלב. אי אפשר לגרום לתמונות המודפסות שלא לדהות אך איך עוצרים את אובדן הזיכרונות?

אני רוצה לשמר את מגע החיבוק שלך כילד תמים וכנער איתן.
רוצה לזכור את הזיק השובב בעיניך הצלולות כים.
רוצה לשמוע את קולך המתאר בלהט את חוויותיך ודעותיך.
רוצה לנצור, לאחוז בחוזקה בזיכרונות ולא לתת להם לחמוק מליבי ומראשי.

אני חושבת רבות על הרגעים האחרונים שלך, הבדידות הקשה והריקנות בה חשת. אנשים שעברו חוויות דומות לשלך והיו ברגעי השפל האלו, מתארים סבל וכאב כה גדולים שהבחירה במוות נראתה כמו הקלה לסבל שלהם. הסבל והכאב הם אישיים, נוקבים וכה קשים שכמעט אינם ניתנים לתיאור. השפה שלנו דלה במילים לתאר את התחושות, אך הם טוענים שגם טיפול במורפיום, הסם החזק ביותר, לא הועיל להם להקלה בסבל הרב הזה.

אתה הרגשת חשוף וחסר הגנה מול הכאב הרב שגרמה לך האהבה ואני לא הייתי שם כדי לשמור עליך ולהקל על מכאוביך. הלוואי ויכולתי להעניק לך חיבוק חם ואוהב מהול בקורט של תקווה. הלוואי והייתי מצליחה לשכנע אותך שהחיים אינם בלתי נסבלים, אלא שונים ממה שדמיינת בעיניי רוחך. להסביר לך שהפתרון שמצאת הוא פתרון נצחי לבעיה זמנית ולא פתרון זמני לבעיה נצחית.

אבל אני לא הייתי שם וגם לא הבחנתי במבטך העמוק כשצילמתי את תמונותייך האחרונות. לא ראיתי שעינייך לא מביטות כתמול שלשום על פני כל החפצים המסודרים שורות שורות על פני המיטה.

אתה נראה בתמונה לבוש בחולצה שחורה ומכנסי ג'ינס, לא השתמשת בעדשות המגע, אלא הרכבת את משקפייך, כתפיך שחוחות קמעה וידיך תומכות את גופך על הספה, רכנת על התשורות הרבות שקניתם זה לזו בשם האהבה. נפרדת מהעולם בטקס של "למות בתמונות" בהתרסה שאין לך חיים, ללא אהבתך העצומה ואני לא הבנתי ולא ידעתי.

אני מקלפת מעורי שכבות שכבות, נוגעת בכאב באש ובקרח, בעצבים חשופים. יודעת שזו הדרך הטובה עבורי לחדד את חושיי ולהיטיב את זיכרונותיי. זה כואב, שורף בלהט, מקפיא בקור העז אבל אני נמשכת אלייך ואל זיכרונותיך. אתה ממגנט אותי אלייך ואני מנסה לעטוף אותך בסיפורים שלי אשר אינם מצליחים להתקרב ולתאר את דמותך האמיתית.

בחורף הזה השמיים בוכים ביחד איתי והטיפות העגולות הקרות נושקות לדמעותיי החמות הזולגות מליבי. הלב פצוע ומדמם, האם נותרה בו מספיק חיוניות לדמם ולדמוע גם בעשור הבא? ימים יגידו.

ליבי מדמם אך ממשיך לפעום בי, בחוזקה, באהבה, בכאב. אני מרבה לחשוב על המוות והחיים, יכולה לומר בוודאות שבעזרתך איבדתי ועיבדתי את הפחד מהמוות שטבוע במרבית האנשים. עליתי מדרגה ואולי הצלחתי להתקרב אלייך עוד קצת, למרות המרחק הרב שנוצר בין שני העולמות שלנו.

הרבה אהבה שלוחה אלייך ממני.



  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות