חנה אימו- באזכרה במלאת אחת עשרה שנים למותו

אני יושבת בגן המשחקים שהקמנו לזכרך ליד ביתנו. רסיסי חיים מפזזים מול עיניי וקוראים לי להיטמע בתוכם. אני נעטפת ושוקעת בהם באטיות. הם מזמינים אותי, מחבקים ולואטים באוזניי: הוא היה יכול להיות היום בן שלושים. הלחש הולך ומתגבר עד שהופך לקריאה מקפיאת דם: שלושים, שלושים, שלושים. החיבוק נרפה וצמרמורת עוברת בגווי. אילו לגוף שלי היו מילים, הוא היה אומר בלחש הלוואי שדרור שלי היה יכול להפוך לעוף החול. כנפיו היו זהובות ואדומות, מרחף בשמיים ונוחת בעדינות על ענפי העץ שמולי. לפתע הוא היה מצית את עצמו בקינו ונולד מחדש מהאפר שלו, עוף חול קטן, חדש, יפה מקודמו, שקם לתחייה מתוך ענני הרמץ החמים.

אני יושבת בגן המשחקים לזכרך. סביבי מוטלות ביצי דינוזאור ענקיות, המזמינות אותי להיכנס לתוכן ולהציץ על העולם מבעד לחרכיהן. אני רואה פסל בטון צבעוני עם דינוזאור עליז הבוקע מביצה גדולה, ממנה מציץ אפרוח זעיר מצייץ. גם האפרוחון הפיצפון יצא מביצה קטנטנה. הילדים הגדולים סביבי צוהלים במגלשות והקטנים מתנועעים על ברווזי הבטון השטים באגם התכול. הילדון הקטן מטפס על סולם המגלשה ומעביר משקלו משלב לשלב, ידיו הקטנות מתאמצות לאחוז בחוזקה למנוע החלקה. אמם ניגשת לשלט לזכרך והלב שלי הולם בחוזקה. היא מספרת לילדים "פעם לפני הרבה שנים, היה כאן ילד קטן, שקראו לו דרור. כששאלו אותו הוריו מה הגיע קודם, הביצה או התרנגולת? הוא ענה בטח הביצה, לפני שהיו תרנגולות היו דינוזאורים, וחלק מהם בקעו מביצים, לכן הביצה הייתה קודם, לפני התרנגולת". הילדים ממשיכים במשחקיהם בעליזות ואני מתלבטת אם לפנות אליה אבל קופאת על מקומי.

"שלושים, שלושים" לוחשים אליי הספסלים השכנים "ראינו אותו כששערו עוד היה בהיר ועיניו תכולות כאגם, כאן על ידנו שיחק דרור הקטן על הסולם העגול שהיה נטוע כאן לפני שנים רבות."

הוא טפס על הסולם העגול, עם רגליו וידיו הקטנות וקרא לעזרתי רק כשהגיע אל השלבים האחרונים. עמדתי על קצות אצבעותיי כדי לחזק את אחיזתי בידו הרכה, העדינה. המקום נראה עכשיו שונה לחלוטין, היו כאן מרצפות רעועות במקום בו פרוש עכשיו הדשא הסינטטי הצבעוני. רק העצים לא השתנו, מנופפים צמרתם לתכלת השמיים וסוככים על בעלי הכנף והעטלפים. "שלושים, שלושים" רועמים העצים בצמרתם "הרעפנו עליו את פירותינו הקטנים והוא שיחק בהם כבכדורים זעירים" זוג עיניים תכולות ענקיות נצצו אלי ממרומי הסולם. אני הושטתי את ידי לתמיכה בו.

"שלושים, שלושים, שלושים", יש משהו מרגיע בבכי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים, הבכי אינו מתפרץ כגלים זועמים מגופי כבשנים הראשונות. הדמעות זולגות מעצמן חרישיות, חמות וצורבות. כבר אינני מתביישת בבכי שלי, אבל אני מעדיפה לבכות עם עצמי. טעם הדמעות המתבדלות יותר מלוח וצורב.

אילו לגוף שלי היו מילים, היה מתאר את החיבוק האוהב הראשון, העריסה עם המתנות שחילקת לאחיותיך, רגעי ההנקה שהעניקו לשנינו שלווה וחום. כמה אהבתי את רגעי ההנקה האלו בהם היינו כגוף אחד עם ארבע ידיים ורגליים. אני מתגעגעת למשחקים בבית ובחוץ, לשיחות הרבות על עצמנו ועל אלוהים. זוכרת בכאב את ההשתוללויות בצוותא, הספרים של אתגר קרת, השירים של אביב גפן, והצחוקים. הצחוקים המתגלגלים, הויכוחים הסוערים. עינייך התכולות תמיד השתובבו בחיוך, ביחד עם פיך הצוחק. אני זוכרת אותך דרור, צולף בפוליטיקאים בלשונך החדה, תמיד נילחם למען החלשים. מגיל צעיר לא התייראת מסמכות והגנת על החלש ועל כל מי שנעשה לו עוול. תמיד היית אמיץ, מגיל מאד צעיר בו טרם עמדת על דעתך. לא ברור לי מהיכן שאבת את האומץ שלך? כולנו מנסים להרחיק את הזקנה והמוות, אבל אתה הסתכלת לעברו והישרת אליו את מבטך. באבחה חדה אחת קטעת את מתנת החיים המופלאה שהענקתי לך. ברגע נמהר זה בו היית זקוק לי, יותר מכל רגע אחר בחייך, לא הושטה ידי לתמיכה.

אם היית רואה את גן המשחקים הזה היית שוב מחייך ואומר לי "היה יותר טוב אילו הייתם תורמים את הכסף הזה לאגודת נזקקים" אבל אנחנו החלטנו להפוך את ההנצחה והשיחה איתך לגן משחקים, בכל פעם שאני עוברת ורואה את הילדים משחקים וצוהלים מתרחב לבי.

אני צועדת במסע שהוא מסלול מכשולים. קמה בבוקר ומנסה למצות עד תום את ההתלהבות שהחיים מזמנים לי. בלילות אני נופלת לשינה עמוקה בניסיון נואש לחלום עוד רגע אחד איתך. החיים מזמנים לי עוד ועוד אתגרים ומכשולים ואני מנסה לגלות את משמעותם וכואבת את החסר. אני נאחזת בתקווה בהחלמתם של אפרת ושל דב, בחיוכי הנכדים, בברכתה של דור המקסימה "שתהיי בריאה, ושתמיד החיוך יישאר בפה שלך".

אני ממשיכה לפסוע בחיי הדו-ממדיים, מבצעת את ההפרדה הדרושה בכל אחד מהממדים. הולכת בדרך שאין ממנה חזרה, מקיימת טקסים יומיים ושיגרה והדמעות שלי זולגות, חרישיות, חמות, מלוחות וצורבות. יש משהו מרגיע ומרפא בבכי, אך לדאבוני הוא לא מרגיע את הגעגועים שגוברים והולכים.

הקיץ כבר חלף, פירות העצים נשרו על הדשא הירוק והכתימו את הדינוזאור הגאה עם השלט לזכרך. אני יושבת כמדי יום על הספסל בגן. קריאת השלושים שלושים ממשיכה לזעוק אליי מכל עבר. עוד שכבת גלד עוטפת את הפצע המדמם בתוכי. המקום שואב אליו ילדים והוריהם וגם אותי – צופה חרישית, הדמעות שלי זולגות למעיין הפנימי וגופי מדבר אליי, ללא מילים: אני כמהה לדרור, לעוף החול שלי.




  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות