חנה אימו, באזכרה במלאת שתים עשרה שנים למותו

תריסר שנים שאני משחקת את תפקיד העלמה והמוות, לא במחזה והסרט הידועים, גם לא בהלחנתו של שוברט. אני משחקת את התפקיד בחיי היום יום שלי, שעה שעה.

לפני מותו של דרור הרתיעה אותי המילה מוות ומשמעותה. נמנעתי להגות אותה. עקפתי את השלכותיה. ספגתי הלם מהמפגש הראשון איתה בהיותי בת 16 כשהיא נקרתה בדרכי במלוא עוצמתה. נטלה את אבי ממני בחטף, בדרכו חזרה מבית הכנסת בשבת. אך לאחר מכן, כיתר בני הנעורים אשר בטוחים שהכל ניצחי, דחיתי את המילה מוות ממני והלאה ולא תהיתי לעומק על פישרה. היה לי קושי להתמודד עימה. המבוגרים סביבי לחשו לעיתים "הוא איננו" או "המחלה הארורה", בטונים של יודעי דבר. חשבתי שדרכם להסתיר את המוות ולהתחבא ממנו היא הדרך הראויה.

כיום, תריסר שנים אחרי האובדן הקשה של דרור שלי, אני ממש קרובה למילה מוות. שתינו נוהגות כובד ראש זו בזו או לעיתים קלות דעת. בדרך כלל ניתן להגדיר את היחסים בינינו חברותיים, עם כבוד וחשדנות הדדית.

רציתי לשתף אתכם בכמה דברים שלמדתי ממנה, לאחר שהפסקתי להירתע ממנה והתגברתי על הפחד והאיבה.

למדתי שהחיים שבריריים יותר מפסל זכוכית דקיקה. רק פסע הוא בין החיים והמוות. רק רגע קטן אחד חלף בין פסיעותיי בפארק השלו, ביום השישי הארור ההוא, לבין הבשורה הקורעת על מותו. חשתי שאני הופכת בשנייה אחת לצל אדם, בעל עור שקוף ונפש מחוקה.

למדתי שהמוות לא מחסן אותי, נהפוך הוא. אם לא הבנתי משהו בשיעור הראשון, יילמד הלקח בשיעור הבא.

הבנתי שהמוות משולב בחיים, הינו חשוב לחיים. נשמע לכם פרדוקסלי? יש חוכמה רבה באמרה הזו. חשבתי בעבר שהמוות מנוגד לחיים כמו שהעצב מנוגד לשמחה. כשאנו משווים בין הניגודים ויוצרים גבול מלאכותי ביניהם, נבצר מאיתנו לראות מעבר לאופק.

הצלחתי להתרומם גבוה, לבדוק את הגבולות מעבר לאופק. בדקתי האם הגבול מלאכותי וקיים רק בתפיסתי או שהמציאות שונה. הבנתי שהמוות והחיים משולבים מאד זה בזה ואין גבול ביניהם. כאשר אני מותחת את מחשבותיי ובוחנת את המציאות מזווית שונה אני לא רק רואה את שמו של דרור האהוב מודפס במסגרת השחורה במודעות התלויות ברחבי העיר. אני מבחינה בתוך המסגרת השחורה, בחיוכו המקסים ובזיק עיניו התכולות המתמזגים עם תכול השמיים.

למדתי להעריך הרבה יותר את הדברים הטובים בחיי. למדתי לחיות בצד האובדן. לחיות עם דרור בלב, לחיות לצידו של דרור. להתענג על היותו עימנו כמעט 20 שנה. לשמוח עם עין אחת צוחקת ועין שנייה דומעת.

למדתי להעניק חיבוק חם, כתף תומכת וגם לקבל חזרה. להודות שהחיבוקים מחזקים אותי ומזרימים לי אנרגיות טובות.

למדתי להעריך כל שעה פנויה שלי ולהעריך את משמעות האהבה ללא תנאי וללא גבול. החיפושיות שרו לנו "האהבה שתקבל שווה לאהבה שתיתן". למדתי בשיעור של דרור, שכאשר אתייצב פנים אל פנים עם המוות יוותרו בי ובסובבים אותי רק האהבה שנתתי וקיבלתי. כשהלך דרור מאיתנו נותרו לי רק ריגעי הקסם עימו. נשארו החוויות איתו ועם משפחתנו וחבריו.

עם נכדיי אני חשה את האהבה הזכה והטהורה הזו, ביתר עוצמה. אני לא מציבה תנאים לאהבתי אליהם ומרגישה את זרם האהבה השופע, מהם אליי המחזק אותי כל כך.

למדתי להיחלץ מעמדת הקורבן המאשים והאשם למרות שהן עמדות נוחות ומגוננות, אבל לא מאפשרות צמיחה אישית.

למדתי לכבד את בחירתו האמיצה של דרור. לא להסכים איתה, לא להעריך אותה כמובן, רק לכבד אותה. היה זה הפרק הקשה ביותר בשיעור, אשר הצריך ממני תעצומות נפש רבות.

תודה שאתם מאפשרים לי לחלוק איתכם במעט את תחושותיי. אני מודה לכם יקיריי, הנמצאים עימנו שנים רבות כל כך שאתם עימנו בשעות הקשות, מחזקים, מחבקים ומנגבים ביחד איתי דמעה שקופה ושברירית בקצה העין.




  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות