עינת אחותו, באזכרה במלאת שלוש עשרה שנים למותו

אני במרוץ, דרורי. מרוץ החיים.

עבודה, ילדים, בית, סידורים. יום רודף יום, הכל כל כך מתיש. הכל כל כך שגרתי. כאילו כלום לא קרה.

לפעמים אני מתעוררת בבוקר ומבינה ששוב חלמתי עליך. מהרהרת בך עוד כמה דקות לפני שאני נסחפת חזרה לשגרת היום.

לפעמים בעבודה, איזה מישהו שלא יודע, שואל שאלה תמימה שמנחיתה לי פטיש על הראש: "כמה אחים אתם?". לפעמים סתם מתפתחת שיחה סביב שולחן האוכל על זכרונות ילדות ונוסטלגיה. ואני מתכנסת בעצמי ושותקת. אבל אז חוזרת לעבודה ומדחיקה. מדחיקה אותך, מדחיקה את הזכרונות.

אני קוברת את עצמי בשגרה. מכריחה את עצמי שלא לחיות את זכרונך. כי אחרת איך אפשר? איך אגדל ילדים? איך אתפקד ביומיום? כשחושבים על זה – כשחושבים על זה באמת - אז הרי כלום אי אפשר. אפילו לא לנשום.

ואז מגיע חודש ינואר. והימים מתחילים לעבור. השעון מתקתק. הזכרונות שבים וצפים בעוצמה שהולכת ומתגברת. הגעגועים מציפים אותי מכל הכיוונים. ואני הולכת ונעטפת בעצבות.

בתקופה הזו של השנה, דרורי, שיטת ההדחקה שלי כבר לא עובדת מי יודע מה. אני בוכה משירים ברדיו בדרך לעבודה. אני חולמת עליך הרבה יותר. אני מדמיינת לעיתים קרובות יותר מה היה יכול לקרות אם...

אני במרוץ, דרורי. מרוץ החיים.

מהמירוץ הזה אתה בחרת לפרוש. לפרוש הרבה יותר מדי מוקדם. ברגע טיפשי אחד.

אני מתנחמת בזכרונות שיש לי מהדרך שכן רצת לידי. כילד – מתוק ויפה ותכול עיניים, כנער - חמוד ודעתן ושובב אם כי לעיתים גם מציק ומעצבן. כבוגר – מוכשר וחכם וחתיך ורגיש. רגיש כל כך.

ואני מדמיינת את המשך המרוץ, לו היית מתעשת, לו היינו מצליחים לעצור בעדך. כמה יכולת להנות ממנו. כמה מוצלח וודאי היית. כמה בזבוז היה שם ברגע הטפשי ההוא, בו החלטת לעצור ולהפסיק לרוץ.




  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות