עינת אחותו, באזכרה במלאת שש עשרה שנים למותו

חודש לפני אזכרתך:
עובדת מהבית ושומעת שירים עצובים מתנגנים ברקע.
מין יום שכזה, שלדכדוך נוח להשתלט.
ובאופן לא מפתיע תמונתך הולכת וצפה בעיני רוחי, והגעגועים מכריעים אותי.
השקט מסביב, הזיכרונות שצפים, היעדרותך הכה ממושכת.
רבע שעה של בכי ואני אוספת את עצמי, חזרה לתפקוד.


שבועיים לפני אזכרתך:
עורכים מפגש פרידה לאבא באלישרא. סיור במעבדות וארוחת פרידה בנוכחות המנכ״ל. אמא, אפרת ואני מתייצבות נרגשות.
ואתה – אתה כל כך חסר שם. נוכח ולא נוכח. במעבדות מדמיינת אותך מתלהב כמונו מההסברים. בארוחת הפרידה אני כמעט חשה אותך איתנו בחדר.
״אז יש לך 2 בנות?״ שואל המנכ״ל את אבא. והוא עונה בלי להסגיר ״יש בנות, איזה כיף שיש בנות״. והלב שלי דופק בעוצמה. ומה שאין כל כך מהדהד בשקט שאחרי.


יומיים לפני אזכרתך:
מספרת ליונתן ואיתמר שמחרתיים נלך לסבא וסבתא כי יש אזכרה לדרור. מסבירה להם מה זו אזכרה ולמה היא חשובה לי. הם מפתיעים אותי ברגישותם. שואלים שאלות ומתעניינים, מבינים שזה עצוב לי. גדלו כל כך, הילדים המתוקים שלי. אני רואה את הדינמיקה ביניהם ונזכרת בילדותינו. בריבים, במשחקים המשותפים, הברוגז והביחד, ההשתוללויות והשיגועים.


דרורי שלי,
הנוכחות שלך בחיי היא כה דלה.
החיים שוטפים אותי קדימה. ילדים, בית, עבודה, זוגיות. מרגישה במרוץ משוגע. ולרוב אין לי זמן לעצור, להיזכר, לחוות אותך. לא מאפשרת לעצמי, כי קשה כל כך גם בלי.
הרגעים האלו שבהם אני מרשה לך להיכנס פנימה, לחרב את השגרה, הם מעטים כל כך. אבל אז, דווקא אז, אני מרגישה מאושרת. כי לרגע היקום לא מעוות. לרגע אתה כן חלק מחיי, אתה כן נוכח, גם אם בזיכרון או במחשבה בלבד. והמציאות המעוותת ההיא – שבה הכל המשיך להתקדם הלאה בקצב מסחרר ורק אתה נותרת קפוא בזמן, לרגע, רק לרגע המציאות המעוותת הזו מטשטשת. ולרגע הכל שוב שלם.
ואז אני חוזרת לשגרה, למרדף, לתפקוד. ואתה שוב נשאר מאחור. 16 שנה. בלעדיך. מתגעגעת נורא.



  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות