חנה אימו, באזכרה במלאת שש עשרה שנים למותו

השלט על דלת חדרך זועק לעברי בקול "אל תקנאו בי, לא קל להיות מושלם כמוני". בעצמך בחרת את השלט, בגיל צעיר מאד. תלית אותו בגאוה על הדלת ואני לא הבנתי אותך. אני סוקרת אותו עתה בעיניי, אולי יתגלו לי דרכו רמזים נוספים על הגיגייך, תסכוליך ורגשותיך.

כמו בכל אחד מאיתנו ישנם הצדדים הגלויים לעין כל. קיימות לצידם המסכות שאנו עוטים על עצמנו לפעמים, בעת מגענו עם האחרים. בנוסף ישנם גם הצדדים הסמויים מהעין, הטמונים במכמני הנפש פנימה, עמוק עמוק, מוסווים היטב. הנושאים המעסיקים וטורדים אותנו. הפחדים, השאיפות התסכולים שלנו. חברינו וגם אנו בעצמנו, מתקשים להבחין ולגלות אודות עצמנו. אליהם אני שואפת להתחבר אצלך דרורי שלי. להסיר שכבה אחר שכבה, להגיע אל השורשים העמוקים שבנפשך. להבין אותך.

כבר בהיותך ילד צעיר ניסיתי לפצח את רגשותיך, לתהות על עוצמת חיבוקיך וקסם חיוכיך. כיום אני משתדלת לעשות זאת ממרחק הזמן וקושי הגעגוע, אבל לצערי הרב, טרם פיענחתי את כל מיסתוריך, עדיין איני מבינה אותך.

התברכתי במחיצתך רק 19.5 שנים. לא תיארתי לעצמי שהזמן כה קצוב ומדוד שיש עלי למצות כל דקה עימך. כיום אני מתמודדת עם ההחמצות, התקוות שנתבדו, המשפחה שלא הקמת. אני מסתפקת בכתיבה עליך, בפגישה חטופה בחלום, בשאיפת ריח בגדיך בארון אך הגעגוע אינו פוסק, אלא מחריף עם הימים העוברים. אני מודדת את הפער במרחק, בזמן, בעיקר בליבי ובגעגועי הנוקבים. בודקת איך הכל סביבי משתנה, צומח מתפתח ורק אתה קפוא, בן 19.5, לא עונה לשאלותיי. איך אצליח להבין אותך?

החוט המקשר בין ליבי ללבך הוא ארוך ושקוף אך מורגש היטב, כפי שחשתי לפני 36 שנים בחבל הטבור שחיבר בינינו בעת לידתך. אתה היית עמוק בחלל הרחם שלי, צף בשלווה שאין כמותה. השלווה נמשכה חלקית, עת הנקתי אותך בשלושת חודשי חייך הראשונים. היינו כגוף אחד רציף הזורם זו לזה. גם עתה אני מרגישה שיש חוט מקשר, אבל הוא דקיק כמו קור עכביש, רפוי מאד ולעתים אף קרוע. הקשר הזה מתנתק לפעמים, היות ואתה מרחף לך בשמים, בינות לעננים ואני מהלכת, מועדת, מתרוצצת על פני האדמה יחד עם כל המסכות שאני עוטה על עצמי. חשה לעיתים שאני הולכת לאיבוד בין המסכות. לא תמיד אני זקוקה להן, אבל קורה שאני לא מצליחה ללבוש את המסיכה הנכונה, בזמן הנכון ואז אנשים רגישים סביבי רואים את הסדקים. החיבוק שלהם מקל עליי.

כשאתם שואלים אותי "מה נשמע" אני עונה בסיסמאות הרגילות "יהיה בסדר" או "טוב" אבל לפעמים, מתחת לחיוך הרחב שלי והמסכה שאני לובשת, מסתתרת מציאות שונה, אותה אני מסתירה בכשרון רב. מציאות של חיפוש התשובות לשאלות הרבות שאני נושאת עימי, אבל לצערי הרב עדיין אינני מבינה.

אני כמהה לאחוז שוב בידך החמה, להדק את אחיזתי בך, להתאים את צעדיי לצעדיך. אני מביטה בתמונות ילדותך, עיניך התכולות פקוחות לרווחה, משגרות לעברי מבט של תום ורוך, מבט שטרם פגש את הרוע והזדון בעולמנו.

אני מתגעגעת לויכוחים האינסופיים איתך על קיומו של אלוהים. אולי כבר עכשיו בשמים מצאת את התשובה והצלחת לגלות בעצמך או אפילו לפגוש פנים אל פנים את מי שמושך בחוטים, שם למעלה. חלק מהויכוחים האלו אני ממשיכה גם כמונולוג, בניסיון לנחש איך היה מתרחש הדיאלוג בינינו כיום. זה לא קל, כי לפעמים היית מתחכם ומעלה את טיעוני הצד השני, מנמק ומנסה לשכנוע כאילו אתה בדעה של הצד הנגדי. היית יותר מדי מתוחכם עבורי. עדיין איני מבינה אותך, למרות נסיונותי.

ספר לי, אולי פגשת שם בשיטוטיך למעלה את אילן רמון שעלה לשמים רק יום אחד אחריך. לאחרונה כל המדינה בכתה עת רונה רמון הלכה לעולמה בעקבות אילן ואסף שלה. אני חשה שגורלות שתינו קשורים. מותה החזיר אותי ליום מותך, ליום השבעה הראשון שלנו, לבית אפוף המבקרים המחבקים, נטולי המילים, לקבר הזה בו אנחנו ניצבים, ליגון הבלתי נתפש על אובדן זיו העלומים שלך ושלי. אם אכן פגשת את המשפחה המופלאה הזו תמסור חיבוק חם גם ממני.

אתה רואה מלמעלה את העולם אשר נראה לך כל כך קטן, רחוק, תזזיתי. אני רואה אותך כל כך קרוב אלי, נוגע, לא נוגע, כמעט מובן. אתה יכול לרחף לכל הכיוונים, לברוא לך עולם חדש כפי שבדמיונך אתה מעצב. אני מחוברת אליך לעד, מסתפקת במועט בעולמנו אנו המצומצם והמוגבל. אני שואפת להשלים את הפאזל שלך, להבין עד שורש העניין את החידה שלך.

"אל תקנאו בי, לא קל להיות מושלם כמוני" זועק לעברי השלט על דלת החדר שלך. מושלם? לא ממש. את זה כבר כולם יודעים.

מכם חברים יקרים, אני מבקשת: אל תפסיקו לשאול אותי מה שלומי?
אני מבטיחה מצידי שאמשיך לענות לכם כמיטב יכולתי, מקווה שיהיה בסדר. אמשיך גם לחייך כמעט תמיד. לסייע כמיטב יכולתי לפתור את החידות ולהבין קצת יותר. אני מודה לכם מקרב הלב על תמיכתכם האיתנה בנו במהלך 16 השנים שחלפו. אכן, כאילו היה זה אך אתמול.




  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות