בַאַרֶץ מַתְחִילִים בַלְוָיָה / עומר גרטל

מוקדש לדרור בן דודי היקר שקבר עצמו באדמה

ולטלי שמנעה ממני לשקוע גם כן

כל הסיפורים הטובים בארץ שלנו מתחילים בלוויה או מסתיימים בלוויה. יכול להיות שאנחנו כל כך עטופים במוות - מוות פתאומי שתופס אותנו ברחוב, מוות כואב שמגיע אלינו בכביש בעודנו מדברים עם אהוב או אהובה, מוות צפוי המגיע אלינו בתוקף תפקידנו הביטחוני או הצבאי כשאנו מחרפים את נפשנו על הגנת המדינה, מוות פוליטי שאין לו תקנה או תועלת שנמוג בהדי ירייה כשם שהחל, מוות מתוקשר בנפילה מהחלל החיצון - כל כך עטופים במוות, שאין לנו מנוס אלא להניע את חיינו אתו ובקרבתו, ללא מנוס, ללא לאות וללא סייג. ייתכן שנהיינו קהי חושים למראה כל האובדן הזה. היכולת הישראלית ביותר להרים את הראש, לצחוק אל מול פני הסכנה ולומר לעצמנו, "נו, יהיה בסדר, סמוך עליי אחי", מסמאת את עינינו מלראות את המציאות. אנחנו מתים. אנחנו גוססים. אנחנו חולים. אנחנו מסכנים. כבר מתנו בכל הצורות והצבעים, בחלקים וכיחידה, מתאונה, פיצוץ, מלחמה ומחלה. תקפו אותנו, שנאו אותנו, הִכּו בנו, ואנחנו עוד כאן.
יכול להיות שנהיינו שאננים. אנחנו עוד כאן. למרות כל המוות הזה, אנחנו עוד כאן. כנראה שתמיד נהיה כאן, ואין מה לעשות, פשוט נצטרך ללמוד לחיות עם זה. כואב, עצוב, משמח, אדיש. החזה מתנפח בגאווה, עוד חייל קיפח את חייו, נכון, אבל הוא לקח אתו שלושה מהם. כן, אנחנו חזקים, אנחנו אדירים, אנחנו בלתי מנוצחים. מישהו חייב להתעורר ולצעוק, זה לא נכון! החייל ההוא היה מנוצח, והמשפחה שלו הפסידה במלחמה. שלושה, חמישה, עשרה, ארבעים איש שחייהם שונו ללא היכר, קפואים לנוכח מציאות חדשה שבה הם לבדם, עם בן אבוד שנעלם, מתערפל באבק העולם, חוזר לחיק האדמה ונהיה אחד אתה.
יכול להיות שזה הרבה יותר פשוט מזה. יכול להיות שכל הסיפורים הטובים זקוקים למוות כדי לתת דלק לחיים. המציאות היא עריץ שרירותי, ולא היה זה מפתיע אם החליטה סתם כך, לפתע פתאום, שהאדם ישאב אנרגיות אדירות מאובדן האנרגיות של האחר. ואולי זה עוד יותר פשוט מזה, והרבה פחות אֵפּי - אולי זה פשוט שבלוויות נפגשים אנשים שלא התראו כבר זמן רב, זמן כה רב עד שכמעט שכחו זה על קיומו של הזולת, והנה הקשר חודש, והם נמצאים שניהם יחדיו שוב, באותה סיטואציה לא נעימה, ומספר טלפון מחליף ידיים, "נשמור על קשר", והנה מתחיל סיפור אהבה, חברות, עזרה, גבורה או שום כלום בכלל, הצטלבות דרכים אומללה ותו לא.
בכל לוויה יש מספר אנשים שבשבילם זו אינה תחילת הסיפור אלא סופו. האב היקר, הבן האהוב, האישה הנהדרת, האחות הנפלאה הולכים למקום אחר שם לחיים אין רגל ומדרס. ואנו, החיים, לא יכולים ללכת אתם בדרכם האחרונה, אלא רק להאמין כי הם אכן הולכים למקום טוב יותר בעודנו נותרים כאן מיותמים במקום שנהיה קצת פחות יפה. אלה האנשים שחייהם נהרסו. אלה החיים שלא ישתקמו לעולם. הם המשפחה הקרובה, האוהבים והאהובים.
לנוכח הכאב הזה אדם חייב לתהות על קנקנו של אירוע המוביל למוות. האם היה ניתן למנוע זאת? ורגשות האשם מחלחלים מטה מהראש אל הרגליים והגוף נהיה קר ורועד וכל כולך רוצה רק לצרוח מתסכול ובזבוז. האמינו לי, כשאומר לכם כי זה גרוע יותר ככל שהמת צעיר יותר, ורע עוד יותר כשהוא עושה זאת לעצמו.


למדתי גם אני לשקר, לא יקרה לי דבר, אחרי שאמות, אין בסוף עולם אחר, זמזם הרדיו ברכב. הם היו שניהם, דני ונעמה - חברתו. הרדיו טרף את הכביש המוביל לאילת כאחוז אקסטזה. עוד ועוד הוא דהר. דני נוהג, לעיניו משקפי שמש אופנתיות, יד אחת אוחזת בהגה, ידו השנייה אוחזת בידה של נעמה. פניו מופנות אל האינסוף, וליבו מופנה אל היד האוחזת בידו. הוא רוצה כבר להגיע כדי שיוכל לשוב ולחבק את נעמה, ולומר לה שוב שהוא אוהב אותה והיא כל עולמו.
לפעמים הוא פשוט רוצה להתפוצץ משמחה על כך שהיא אתו כשם שהוא אתה. אם לא היית מאוהב עד מעל לראש, לא תוכל להבין את הרגש הזה ואין טעם להסביר אותו כאן.
היה זה הטיול שלפני הגיוס, בו החליטו שניהם לנסוע לאילת, להשתזף, לישון, לבלות, לשחות ולהוציא כסף. והכי חשוב, לא לדפוק חשבון. זו בערך ההזדמנות האחרונה שלהם ליהנות כמו שצריך וארבעת הימים הבאים הם שלהם.
אילת - עיר החטאים. זו אינה תל-אביב המסואבת וההומה. אילת היא עיר של חטאים מסוג אחר. אין בה את השחיתות המתנהלת ברחובות כשם שזוהמה זורמת בצינורות הביוב. אין בה את מכוני הליווי שם נערות "ילוו" אותך אל מיטתן על מנת להרוויח את לחם יום המחרת. אין את השוחד המושט מתחת השולחן, נאסף בשקט ומוחבא מן העולם באותו אופן שהחילזון המסתתר בקונכייתו יודע כי יום אחד יימחץ על ידי ילד סקרן ששמו מס הכנסה. אין את הרעש העסוק של אנשים קשי יום הנמרצים לחזור אל בתיהם, אל הפאב השכונתי, אל מקום העבודה. באילת ישנם חטאי העצלות. כשאנשים מגיעים לאילת הם עושים זאת על מנת לנוח. הטיילת הומה בתיירים, ההולכים לאיטם שלובי זרוע, מתבוננים אל הדוכנים הצבעוניים. אחד הרוכלים מציע לדני לקנות פרח לאהובה. דני שולח לנעמה מבט שואל. "רוצה?" "כן." הקופה הקטנה מצלצלת באושר בעוד חופן מטבעות נבלע בתוכה. ורד יפיפה לנערה יפיפייה מוגש בכבוד הראוי. יד ענוגה אוחזת בו, אף מעוצב מריח את הריח המשכר, שפתיים חושניות מרפרפות מעל עלי הכותרת האדומים כדם. ליבו של דני חושב להתפוצץ מאושר. אם הוא היה בן ארבעים בוודאי היה חושב שהדבר קורה לו לעיתים קרובות מדי ושעליו להיבדק על ידי רופא, אבל בגיל 18, מה יש לו לנער בראש אם לא מחשבות טהורות של אידיאות נשכחות ומחשבות זימה שאינן ראויות לדפוס? "תודה," היא אומרת, ונשיקה חמה נוחתת על שפתותיו.
ועכשיו, מגיע תורו של דני לבחור. הם עוצרים ליד דוכן של מגדת עתידות. האוהל מעוצב על פי כל הקלישאות, בצבעי כחול עם עיטורים זהובים של מזלות וכוכבים. מגדת העתידות לבושה כמו צוענייה ועונה לשם דבורה, ממש כמו הנביאה. "אה," היא אומרת, "זוג האוהבים בא לשמוע על אושרו העתידי, בואו כנסו. כנסו," היא מסיטה את דופן האוהל ומובילה אותם פנימה. אין זה פלא שידעה כי הם מאוהבים. כל כסיל עם עיניים בראשו היה יכול לדעת זאת, ולגבי העתיד הוורוד שהבטיחה, ובכן, איזה עוד עתיד הייתם רוצים אתם לשמוע באוהלה של תורה? כדור בדולח גדול יושב על שולחן במרכזו של האוהל. מצדו האחד יושבת דבורה, מצדו השני יושבים דני ונעמה. דני מעט משועשע מהסיטואציה, נעמה מוטרדת בעליל. קראו לזה אמונה תפלה אם תרצו, אך אין זה משנה דבר וחצי דבר לתחושה מבשרת רעה שצומחת בתוכה למראה הזקנה החביבה הזו, המסתכלת אל ארץ שאינה שייכת לחיים כאן ועכשיו. ממלכת העתיד לא נועדה לעיני בני התמותה, שהרי אחרת הייתה נגלית להם בעצמה ולא דרך שליח.
הזקנה פותחת את פיה והמילים זורמות החוצה ממנו בקול באס עמוק ומהדהד, קול שנשמע שונה לחלוטין מהקול הצרוד שהשמיעה רק דקות לפני כן. "אני רואה אושר גדול אופף אתכם. הוא אוהב אותך, את יודעת." נעמה מהנהנת. "יש לכם הרבה מזל. רק לעיתים רחוקות מגיעה אהבה אמיתית. זו אינה תחושה שיש לזלזל בה. קחי את האחריות שניתנה לך בכובד ראש. זכרי זאת תמיד. אדם הנותן בידך את לבו, אסור לשחק ברגשותיו סתם כך. זו תקופת מבחן. זמנים קשים מתקרבים באופק, וביכולתכם לצלוח אותם, אולם תאלצו לעשות זאת יחד אך לחוד." לקולה של דבורה חוזרת הצרידות. "זו הייתה נבואה חזקה מהרגיל. אני אבין אם תרגישו שאינכם רוצים לשלם עבור זעזוע שכזה. אני מצטערת שלא בישרתי טובות."
דני מופתע מאוד מהכנות שהאישה מציגה. הוא אינו מאמין בעולם שמעבר, ולהערכתו הייתה יכולה "לסבן" אותם סתם כך, עם מילים ורודות מתקתקות. נבואות פורענות הן סיכון מקצועי. כל הנביאים בתנ"ך ידעו זאת. הוא מוציא מכיסו שטר של עשרים ומניח אותו על השולחן. "תודה." הוא אומר והם חוזרים אל החוץ.
הבריזה מתחילה לנשב, והאוויר מצטנן בפתאומיות. נעמה רועדת ומחבקת את דני בעוצמה. "אני מקווה שהיא דיברה שטויות," היא אומרת. "אני לא רוצה לאבד אותך."
דני אוחז בה, "גם אני לא" הוא לוחש באוזנה, אך המילים שאינו אומר, אלה שאינו מוציא מפיו הן המילים המשמעותיות יותר עבור סיפור הפורענות שמוצג כאן לפניכם. "בלעדייך אין טעם לחיים שלי."
כמו כל דבר טוב, גם הטיול לאילת הסתיים בסופו של דבר והוכתר כהצלחה מזהירה. השניים היו מאושרים עד הגג.


ביום הגיוס של דני התלוו אליו משפחתו ונעמה. מסביבם משפחות רבות ואנשים רבים. את המתגייסים קל היה לזהות. לכל המתגייסים בעולם יש את אותו פרצוף של בלבול בעיניים. גם הנחושים ביותר, ברגע האמת מרגישים את הדאגה הטבעית מפני הלא מודע. הדבר דומה לתמונות המצולמות בזמן קפיצת בנג'י. לכל האנשים אותו פרצוף של חלחלה בעוד המוח מבין כי הגוף אכן מעביר אותם את הזוועה הנוראית של נפילה למוות בטוח. לא ניתן להשתכנע באמת כי אתה בטוח בזמן שהרוח נושבת בשערך במהירות עצומה. לא ניתן להשתכנע באמת כי אתה בטוח בזמן שאתה עולה לאוטובוס שיוביל אותך לתוך ארגון שמטרתו להרוג ולהיהרג על אדמת הארץ הקדושה הזאת שאנחנו גאים לקרוא לה בית.
לפני שנעלם בתוך האוטובוס המרופט עוד סובב דני את ראשו לאחור והפריח נשיקה אחרונה לנעמה. "נתראה עוד שבוע," צעקה אחריו. דמעות נקוו בעיניה. היה ברור לה שזה הולך להיות קשה. אחרי כל כך הרבה זמן יחד, כל יום יחד, כל לילה יחד, הם הולכים להיות רחוקים. רחוקים נורא. זו התמודדות כמעט בלתי אפשרית. נעמה דימתה בעיני רוחה שכך מרגישים אותם האנשים שמתלוננים כי הם מרגישים כאב באיבר שנכרת לפני שנים. אז היא דרמתית יתר על המידה. לכל אדם ישנם שעות בהן הוא נסוג אל העולם המנחם והאפל של דימויים מוזרים ומטאפורות משונות. זהו עולם פרטי בו ניתן להשתעשע בציוריות פיוטית מהסוג שאין מדברים עליו, והתחושות מוקהות על ידי העמימות.
היא חזרה הביתה לישון לבדה במיטתה, שנראתה לפתע גדולה בהרבה ממה שנדרש עבור נערה בודדה.



צה"ל - צבא ההגנה לישראל. אחד מהחילות החזקים ביותר בעולם כולו, השייך למדינה חמומת מוח בעלת אופי ים-תיכוני. אין זה פלא שזה צבא העמוס בפעילות תוקפנית ולוחמנית, אשר בחלקה הגדול נחוצה רק על מנת להדוף את השכנים חמומי המוח בעלי האופי הים-תיכוני מלהשתמש בצבאות שלהם. במשך השנתיים האחרונות הייתה התחממות יוצאת דופן בשטחי העימות של המדינה וכל הצבא הסדיר עמד הכן, מוכן לקרב. חלק מהעם הגדיר זאת מלחמה, אף על פי שלא הייתה זו מלחמה קיומית ולא גויסו כל כוחות המילואים.
צבא באשר הוא צבא, טכנולוגי ככל שיהיה, לא יכול לעמוד על תלו ללא הבסיס האנושי. במדינת ישראל הושם דגש מיוחד על כוח אדם איכותי. מצד שני, כשהדבר מגיע לחי"ר, ובכן, אם תסלחו לי על הציניות המרושעת, כמעט כל אחד יכול לרוץ ולירות ולהיהרג. צריך מישהו מיוחד על מנת להנהיג, זה נכון, אבל על מנת להיות חייל פשוט צריך רק שתי רגליים, שתי ידיים ושתי עיניים. בינות לכל החיילים הפשוטים מאותרים אנשים לפיקוד. את החיילים האלה מפזרים בחיילות השונים על מנת להעלות את רמתו של החיל. בין האנשים האלה היה דני, שנשלח לגבעתי.
הטירונות הייתה טירונות. זה נכון שהמשפט הזה מכיל מעט מאוד אינפורמציה עבור מי שלא עשה טירונות קרבית, אך כל אחד שעשה וגם אלה שלא, בהנחה שראו מספיק סרטים, יכולים להנהן בראשם ולאשר שזה משפט מספק. טירונות היא טירונות היא טירונות. רצים, מזיעים, אוכלים חול וחרקים ושאר שיקוצים, צועקים עליך, זוחלים, לא מתקלחים, רצים, צועקים עליך, רצים, עושים שכיבות שמיכה, רצים, צועקים עליך, יורים, רצים, קופצים, צועקים עליך, הולכים עשרות קילומטרים בלילה חשוך בפנים מכוסות צבעי הסוואה ובדממה מוחלטות, צועקים עליך, רצים. אפשר להבין את העניין אחרי שעה או שעתיים אם משקיעים בזה קצת מחשבה. ברגע שמשחקים את המשחק עם המפקדים, גם המפקדים יתייחסו יותר יפה. יצעקו פחות, יריצו פחות. תשאף לשלמות ואף אחד לא יוכל לבוא אליך בטענות. באופן טבעי היו אנשים שלהם היה זה קשה יותר להפנים. אלה הם השנואים בכל מחלקה, הנצנצים, כפי שהם קרואים בשפת העם, כל אותם אלה שלא תורמים את חלקם למאמץ הקבוצתי, שבמקום לעזור מעדיפים לשאול "אבל למה?" ולהגיד "אחי, כואב לי הגב רצח, תסחב את זה אתה."
אלה האחרונים עלו לדני על העצבים במידה שלא תאמן. בשביל מה הוא קורע את התחת, ותסלחו לי על הביטוי, אם לא בשביל הקבוצה, והקבוצה מורכבת מחבורה של ליצנים. למה לא לפרוש, להגיד יפה שלום וללכת? זה לא כל כך קשה. רק צריך לגשת לקצין בריאות הנפש ולהשתין לו בפנים, פשוטו כמשמעו ולא באיזשהו מובן מטפורי עמום ונעלם. תודה, אבל אתה לא מתאים. אל תתקשר אלינו ואנחנו לא נתקשר אליך. אבל הוא לא עזב. העניינים עם נעמה היו הקשים ביותר עבורו. ככל שהזמן עבר כך היה נראה לו שהם מתרחקים עוד ועוד. הוא היה מגיע הביתה מותש אך רצוץ, עייף אך סחוט. היא הייתה שם, עדיין טרם גיוסה, מחכה לו רק שיחזור ויתקלח ואז הייתה קופצת אליו ועוטפת אותו באהבה. והוא רק רצה לישון. כל כך רצה לישון, יחד עם נעמה או אפילו בלעדיה. לא לדבר, לא לספר, לא לשתף, לא לאהוב, לא כלום. לישון. קל, פשוט, מהיר ונוח. וכך היה משלח אותה חזרה לביתה כשם שבאה ומתכרבל בשמיכה, או שהיה מחייך ואומר לה בואי, אך נרדם באמצעה של שיחה או של לטיפה, ופעם אחת כמעט ונרדם ממש באמצעו של האקט המקודש שבין אהוב לאהובה. היו אלה זמנים קשים גם עבורה. נעמה, בהיותה רחוקה מכל העניין הצבאי, התקשתה להבין מה בדיוק עובר על דני. לדידה, לא היה דבר בהתנהגותו למעט העובדה כי כנראה הפסיק לאהוב אותה.
כאן החלו הסדקים הראשונים באהבה. עובדה מעניינת לגבי הסדקים הללו המתגלעים ברגשות היא שהם מתנהגים כמו סדקים בקרחון. פריט אינפורמציה זה נהיה מעניין אף יותר כאשר חושבים לרגע על האהבה. עליכם להודות שהדימוי שעולה בראשכם הנו חם כאש, בעוד הקרחון קפוא ממש כמו - ובכן, הקרחון קפוא כמו קרח. ולמרות הלהט, האהבה נשברת כמו קרחון, הסדקים רצים לאורכה ולרוחבה, עד שגושים גדולים ממנה נפרדים ושוקעים למצולות, סוחפים אתם כל דבר הנקרה בדרכם. על כן חשוב במיוחד לזהות את הסדקים בעודם קטנים כאשר עוד ניתן לסתום אותם, שהרי אחרי כן זוהי משימה בלתי אפשרית, וכבר עדיף להתפרק ולבנות את עצמך מחדש מאשר לחיות על יסודות רעועים.
נעמה הבחינה בסדקים, אך לא יכלה לדבר על כך עם דני. הוא היה שקוע מדי בשרידה נטו. רצים, צועקים עליך, ישנים, רצים, אוכלים, צועקים עליך, וחוזר חלילה. לא היה לו זמן לחיים של הנפש. ולה היה רק זמן לעניינים של הנפש, וכיוון שהייתה בגפה החשדות הלכו וגאו. הניתוח של הפגישות שלהם הלך ונהיה מפורט יותר ויותר, מוגזם יותר ויותר, עד שכל עכבר נהיה פיל וכל טעות יצאה מפרופורציות. רגע השבירה הלך והתקרב. כשבוע לפני סוף הטירונות נפל הפור אצל נעמה. הם צריכים לדבר, היא החליטה. הם צריכים ללבן את כל אותן הנקודות הבוערות אשר טרדו את מנוחתה ללא הרף, בהן הפכה בראשה שוב ושוב. דמיינו בראשכם כי כל אירוע כזה שלגביו תהתה נעמה על מניעים נסתרים, כאילו היה מסמר מלובן. אם יש רק אחד, לשכב עליו כואב כאבי תופת, ייסורי עולם. אם יש מספיק, זה כמו מיטת מסמרים - לא נוח אבל לא נורא. אפשר להתרגל לזה. אך כאן הדימוי מתפרק. בעניינים של הלב צריך שיהיה נוח, ולבסוף אפילו נעמה הבינה את זה.
מרגע שנפרדו אחד מהשני, כשלא יכלו עוד להיות יחד כל יום כל היום, דני ונעמה היו צריכים להמציא את עצמם מחדש. פעם ראשונה הייתה כשנהיו זוג, ואז הפך כל אחד מהם מפרט קטן לשלם גדול יותר. עכשיו נדרש שינוי נוסף, הם נדרשו להפוך משלם יחיד לזוג של פריטים עצמאיים. בגיל הנעורים העליזים והפוחזים השינויים הללו נעשים יותר בקלות מאשר בגילאי הבגרות, אולם הם מלווים בכאבי גדילה נוראיים. בני נוער תמיד חשים את סוף העולם קרוב יותר ללבם, והשטויות של מחר הן הקטסטרופות של היום. דבר זה מעניין במיוחד כשחושבים על הנטייה של צעירים להאמין שהם הולכים לחיות לנצח.
"דני, אנחנו צריכים לדבר," היא אמרה לו בטלפון באותו ערב כשהתקשר לאחל לה לילה טוב. זה היה משהו שהוא לא צפה. קשה להאשים אותו לחלוטין, שהרי הוא היה עסוק להחריד במהלך רוב הזמן ועייף עד ייאוש בשאר. בכל אופן, שיחה הייתה משהו מוזר, שונה, מיוחד. נעמה אף פעם לא אמרה שהם "צריכים לדבר". אם משהו טרד אותה היא תמיד הרגישה נוח מספיק אתו כדי לספר ולשאול. נעמה הייתה בחורה מאוד ישירה, היא לא הלכה סחור-סחור. אולם כעת, כרעם ביום בהיר, הם "צריכים לדבר". הם לא יכולים פשוט לשוחח, הם צריכים לקבוע פגישה. הדבר הוציא את דני משיווי המשקל העדין שהיה בו. עוד מעט הוא מסיים את הטירונות, וגם זה רק בזכות העוגן השפוי היחיד בחייו שנקרא - לא תנחשו בחיים - נעמה. היא תמיד עמדה לצדו בזמנים הקשים, גם אם גופה היה עשרות קילומטרים מהמיקום הפיזי של דני. היא הייתה סיבה לסיים עוד שבוע.
"תני לזה עוד קצת זמן, מתוקה. אני כבר מסיים את הטירונות. תהיה לי רגילה והכל יהיה נפלא, אני מבטיח." כשאנשים רוצים להאמין במשהו, רוצים זאת בכל מאודם, עד כדי כך שהם יכולים לחוש אותו מתממש ומתגשם מולם, במרחק נגיעה ממש, והריח העדין אופף אותם, והתחושה של שפתיים רכות - נעמה נפלה במקסם השווא של המוח. אין בזה כל פסול, רבותיי. לעיתים, לא לרוב אך לפעמים, עדיפים החיים המאושרים והמדומים על פני המציאות האכזרית והקודרת הטופחת על הפנים, כשם שהשמש קופחת במדבר הסהרה, ללא הפסק וללא הרף. עוד שבוע, שבועיים, אמרה לעצמה, באמת יהיה יותר טוב כשהוא יסיים את הטירונות.



הרגילה הראשונה. יש תענוג בתולי ברגילה הראשונה. זה כמו הסקס הראשון. אתה לא יודע בדיוק למה לצפות, אפילו שכבר שמעת את כל הסיפורים מכל החברים שלך, שכבר בכיתה ד' איבדו את בתוליהם במשגל סוער עם העוזרת הצרפתייה כשהם תלויים הפוך מהנברשת בסלון. או במילים אחרות, זה אותו דבר לכולם, רק שיש אנשים שיודעים לספר את זה יותר טוב. אני לא אומר שאין הבדלים קטנים. חלק מהאנשים מתאכזבים מכך שבפועל זה שונה ממה ששמעו. חלק מהאנשים מוצאים עצמם משותקים מפחד, מאושר או מאהבה. חלקם חושבים שהעסק עם הנברשת עשוי להיות קצת מסוכן. חלקם מסתפקים בעוזרת שאינה צרפתייה. וחלקם שוברים את המפרקת. אבל בעיקרון, הרגילה הראשונה אינה שונה מכל הרגילות האחרות של כל האנשים האחרים.
דני ונעמה נסעו לצימר קטן ופסטורלי בצפון, לשלושה ימים של שקט, טיולים, מנוחה, השבת אבדות, תיקון שברים ואיחוי סדקים. הם כמעט ולא יצאו מהמיטה. אל תשפטו אותם בחומרה כזאת. מה אתם הייתם עושים? היה להם צורך עז לבסס מחדש, כל אחד אצל עצמו שהאחד עוד אוהב את השנייה, וכל אחד אצל האחר שהאחת עדיין אוהבת את השני. הם מלמלו מלמולי אוהבים. אתם יודעים במה מדובר. בוודאי יצא לכם לשמוע כבר, ואולי אף להשתתף באחד הויכוחים הטיפשיים אשר מתלווים לזוג שניתן להגדירו נכון רק כ"חמוד". "לא, אני אוהב אותך יותר." "לא, אני יותר." "אני יותר." שלב זה נקרא בפי העם שלב ה"פוצי-מוצי", על שם כינויי החיבה הנוראים אך פופולריים. ישנן תיאוריות מדעיות מפורטות שטוענות כי האהבה מקורה בצירוף נכון של כימיקלים במוח. אני נאלץ לצדד בתורה זו. להערכתי, אנשים בוגרים, רציניים ושקולים, אינם צריכים להתנהג כילדים מפגרים אלא אם הם תחת השפעת סמים קשים. בין הסמים המקובלים ישנם האלכוהול, החשיש וה-LSD, אולם גם האהבה היא סם - ועוד אחד ממכר, בנוסף לכל. מצד שני, בשונה מהשאר, סם זה נחשב חוקי בכל רמה של ריכוז בדם. אולי דבר זה נובע מכך שלא ניתן למכור ולקנות אהבה, כך שלא נוצר שוק שחור ומושחת, מאפיה וקרטלים. אין אנשים שמסתובבים ברחובות ומשחיתים את הנוער בחיפוש אחר כסף קל. אין עלייה ברמת הפשיעה. אין פשע מאורגן. הכל טוב ואפשר לעצום עין בזמן שאנשים מסממים עצמם למוות. אולי זה פשוט כי המדד היחיד הוא רמת ה"פוצי-מוצי", ואת זה אף שוטר בעולם לא ירצה למדוד.
בכל אופן, היו לא מעט "פוצי" ולא מעט "מוצי" במהלך אותם שלושה ימים של הכרה מחודשת. זו לא הייתה לידה מחדש של האהבה, אלא תיקון של הישנה. אם תשאלו אותי, העוקץ של הסיפור טמון בנקודה זו. לו היו שניהם משתנים לבלי הכר, ומחליפים את אהבת הנעורים באהבה בוגרת יותר, היו יכולים להתמודד טוב יותר עם המציאות הכל-כך שונה של החיים מעבר לגיל 18. אך הם, בתמימותם, ניסו רק לחזור למה שהיה קודם. מנהיג דגול אמר פעם כי אנשים פוחדים מהעתיד, שהופך להווה שהם שונאים, שהופך לעבר שהם אוהבים. ייתכן שדני ונעמה היו צריכים לאמץ את העתיד בשמחה כדי לאהוב את העבר העתידי שלהם. הכוונה היא לכך שהאתמול של מחר הוא היום. אין סיבה לחכות שהעתיד יעשה עבר כדי לאהוב אותו. ניתן לקבל אותו בזרועות פתוחות ולהסתגל אליו. כאן. עכשיו. לא קודם. לא אחר כך. הזוג הצעיר לא השכיל לעשות זאת, וחבל שכך.
משתמה הרגילה, היו שניהם משוכנעים כי כעת יוכלו להתמודד עם כל מה שהעולם יפיל עליהם. זה נשמע סביר, לא? הם אהבו, שוב, באמת ובתמים. אבל הייתה זאת אהבת היחד, ולא אותו חומר חמקמק שמאפשר לאנשים להתמודד גם עם היותם לחוד. הדימוי הטוב ביותר שניתן לחשוב עליו הוא של טעינת מצברים לקראת הנסיעה הבאה, פשוט כך. ומה יעשו כשהאנרגיה תאזל שוב, והרי ברור לכל שלא יוכלו להמשיך על משקע רדוד כל כך? ובכן, על כך אין לתת את הדעת. אחרי הכל, כשמאוהבים הדם נמצא בלב ולא בראש.



בקו"ם - בסיסי הגיוס במרכז הארץ של צבא ההגנה לישראל. אתם אמורים להכיר אותו, גם אם טרם התגייסתם. היינו כאן לא מזמן וראינו כיצד אזרח הופך ללוחם. כעת שוב, בהרכב מצומצם, נראה כיצד החברה של הלוחם הופכת לפקידה.
ישנן בעיות לרוב בצבא ההגנה לישראל. הקצינים מושחתים, והכסף זורם כמו יין. אפילו במשבר הביטחוני-כלכלי הפוקד את מחוזותינו בימים אלה ממש - אותה אינתיפאדה חוזרת של דם ויזע, זרע ומוות, תקווה מרוסקת ושברון לב - כשהצבא נמצא על שפתה של פשיטת רגל, מבוזבזים כספי הציבור העמל והמסכן לשווא במערכת המסואבת הזו. אזרחים מסרבים למלא את חובתם לתרום כתף למען המאבק, בעוד אלה שכן רוצים לתרום נדחקים לתפקידים שוליים ולא רציניים מהסוג שהיה גורם גם לחייל המורעל ביותר לאבד תקווה. בכל אופן, אחת הבעיות הבסיסיות ביותר של צה"ל היא העובדה שעדיין שוררת בו האמונה כי מלחמה זה עניין לגברים ושהאישה תעשה קפה ולא תפריע. האמת יצאה אל האור. צה"ל הנו מהארגונים השוביניסטים ביותר הקיימים בארץ. הבנים מחויבים לקרבי, בעוד הבנות יכולות להיות רק פקידות. לאחרונה החלה תכונה של מודעות ופתיחות בכיוון הנכון. ישנן מספר פלוגות מצומצם המכיל "בנות לוחמות" ובתקווה המספר יעלה.
כך יצא שנעמה, על אף היותה בחורה משכמה ומעלה, לא הצליחה להשיג תפקיד שינצל את כישוריה, ונתקעה במשרד קטן וחביב בקריה, שם הייתה פקידה. היה זה מדור כוח אדם שדאג להפנות חיילים מיחידה אחת לאחרת על פי קריטריונים שרירותיים שהצבא קבע. הדבר לא הצריך מחשבה כמעט, והיה משעמם עד להחריד. לא מעט מהזמן שבו עבדה חשבה נעמה על דני - עוד יותר מאשר בטרם גיוסה כי אז יכלה להעסיק את עצמה בדברים נוספים - ובשאריתו הייתה חושבת כיצד תוכל לעבור מהמשרד הזה למקום אחר. לגבי העזיבה של המשרד, היה ברור לה שהיא לא תעשה בעיות כיוון שהיא מאמינה בחובתו של אדם למדינה אפילו, ובמיוחד, אם זו חובה שאף אחד לא רוצה לעשות. לגבי העזיבה של דני, על זה היא לא חשבה יותר. לפחות במשך החודשים הראשונים של התפקיד היא לא הרגישה יותר את הלחץ הזה של מערכת יחסים מקולקלת, ואחר כך החלה שמה לב שבעצם בלעדיו אין לה כלום, רק עבודה חדגונית ונוראית. אם לא שום דבר אחר, המגע הפיזי עשה לה טוב.
באלף החדש מותר כבר להודות בזה, כמדומני, שגם בנות נהנות מסקס. אין זה הטאבו של פעם, אין זה הסוד הגדול והשמור מכולם. ומה בכך? מעטים הדברים שתוכל להגיד עליהם כי אין בהם, אם עושים אותם בחוכמה, כמעט כל פסול, שמשחררים מלחצים ומרגיעים את הגוף והנפש. אחרי בערך שלושה חודשים נוראיים ומשמימים הגיע בחור חדש ליחידה. שמו היה אילן, מראהו טוב - גבוה, לא חטוב אך לא צנום, שערו הזהוב מסופר בקפידה ועיניו הכחולות, הו העיניים, היו כליל השלמות. את המעט שחסר לו במראה, פיצה בקסם אישי בלתי נדלה. אם לצטט את הבנות, "איזה מ-ד-ה-י-ם". מכל המקומות האפשריים הוא נחת לצידה של נעמה, בתפקיד הקודר של העברת חיילים ממקום למקום. בגלל האסטמה, אתם מבינים, הוא לא יכל להתגייס לקרבי.
"שלום, אני אילן." אמר ביומו הראשון, כשנכנס למשרד כולו חיוכים.
"נעמה, נעים מאוד," השיבה החיילת ה"ותיקה", ולחצה את ידו.
"באמת נעים."



אימון מתקדם - האימון שמגיע לאחר הטירונות ובו עושים דברים קשים ונוראיים יותר מאשר בטירונות. שלב האימון המתקדם אצל החייל הנו שלב ההתמקצעות. כשם שבטירונות הוא הופך מאזרח לחייל, כך באימון המתקדם הוא הופך מחייל קרבי ללוחם. כזחל שנכנס לגולם לחודשיים, ובמקום פרפר הופך לשור זועם, ולא סתם שור, אלא אחד גדול במיוחד שיודע לירות למרחק של מאה מטר ולהכניס לך כדור בין העיניים. בואו נסתפק בכך שנאמר כי אין זה מסוג השוורים שרואים בפינות חי. לא היית רוצה לירות לעברו בסמטה חשוכה ולא לפגוע.
עבור דני הייתה זו תקופה מחרידה. רצים, אוכלים, יורים, רצים, ישנים וכו'. הוא כבר הכיר הכל, והכל החליק ממנו כמו מים על שמן. הבעיה פשוטה עד מאוד, פשוט התחיל להימאס לו. נשבר לו מאוכלי החינם המנצנצים, שרק מחפשים דרך להתעצל על חשבונם של אחרים. אזל אצלו הכוח הפנימי החייתי שדחף אותו קדימה כל הטירונות, להצטיין, לחתור קדימה, לעזור לחלשים, לתת יותר ממה שנתן ויותר ממה שיכל לתת. נגמר לו הסוס, התרוקן המצבר, התפוצץ הגלגל. העגלה הזאת לא נוסעת יותר.
לו רק היה לו עם מי לדבר ייתכן שהמצב היה יותר טוב, אך דני חש עצמו לבד ובודד כפי שלא היה מעולם. עולם המושגים שלו היה שונה מאשר עולמם של הוריו, שונה מזה של רבים מחבריו הטובים ביותר. ונעמה, במשרד הממוזג, לא יכלה להבין מה עובר עליו. היא לא יכלה לשער אפילו. החלק הגרוע ביותר הייתה העובדה שנראה כאילו כבר לא אכפת לה. אם במהלך הטירונות הם הפכו לאיטם מזוג חברים לשני ידידים, הרי שלאחר הרגילה נראה כאילו הפעם הם זולגים אל העבר השני של המדרון. הם כמעט ולא דיברו והמפגשים שלהם היו מונעים לכיוון המכני, המתוק, של פורקן הגוף. בשפת העם, הם הלכו והפכו ל"יזיזים".
ישנן תיאוריות רבות לגבי שינויים בבני אדם. חלקן גורסות כי קיימות נקודות מפנה בחיים, שלפניהן אתה אדם אחד ואחריהן אתה אדם אחר. אלו הן לרוב נקודות של משבר עמוק או עילוי יוצא דופן, שמשאירות אותך חסר נשימה, נאחז באוויר, מנסה לא לטבוע, להחזיק רק עוד רגע אחד ואז המציאות מתנפצת אל החוף בגל שיטפון ענק ואתה נסחף ומסתחרר ללא הרף. אני טוען כי נקודות המפנה דומות לגל הלם. הן עשויות לייצר סדקים, ואולי אף לשבור לרסיסים את מה שהן לוחצות עליו. מצד שני, אנשים לא משתנים בגל הלם. הם לא מספיקים. שינוי נעשה על ידי לחץ מתון יותר, מכוון יותר ואיטי יותר. נסו אתם לפסל בחימר על ידי מכות גרזן ותבינו מיד למה אני מתכוון. בני אדם אמיתיים זקוקים לזמן. אולי בגלל שגופנו עשוי ברובו ממים גם הפנימיות שלנו זורמת מעלה ומטה, משתנה כל הזמן. נקודות מפנה הן אך ורק נקודות של הארה פנימית, שבהן אתה מוצא את עצמך מפנים לפתע את העובדה שהשתנת. כמו לחיצת הדק שמעוררת תגובת שרשרת רדומה שרק חיכתה להתרחש. זרז. קטליזטור. קראו לזה איך שתרצו. סופו של תהליך. תחילתו של אחר. משהו כזה.
היה זה ביום שישי אחר-הצוהריים. השמש רפרפה מעל האופק, נושקת לקצות ההרים הצהובים, צבעה הכתום מדליק את המדבר בגווני בעירה יפיפיים. דבר לא נע לאורך קילומטרים רבים. הטמפרטורה כבר החלה לצנוח. פה ושם שיח קטן נענע את ענפיו על מנת לייצר אשליה של רוח. מדי פעם ציפור קטנה חולפת על פני השמיים. עוד מעט יגיע הג'יפ של הפטרול עם המחליף של השומר שיושב שחוח תחת שמיכה הפרוסה מעל ארבעה עמודי מתכת גבוהים. גופו מאובק ומיוזע, עיניו אדומות מבכי, לחייו עדיין לחות. האפוד גורם לקומתו להראות נמוכה וגוצית יותר ממה שהיא באמת. הוא אינו נע. הוא לא נע כבר הרבה זמן. במוחו הוא משחזר שוב ושוב את השעה האחרונה. הייתה זו שעה קשה עבורו.
בהתחלה דני חשב על נעמה, ועל הזיכרון החזק ביותר שלו ממנה. נהוג לספר על החוויה המינית הראשונה של האדם כמשהו שזוכרים למשך הרבה מאוד זמן, כי יש משהו מיוחד בראשוניות. במציאות הבלבול חוגג, הדם זורם החוצה מהמוח, הגוף לוקח שליטה. אחרי הכל, הוא לא ידע מה היא רוצה. ומה עושים עם כל האיברים הלחים, הדביקים-חלקים האלה. ומה היא אוהבת, ומה פחות. וכיצד עליו לענג אותה, ומה ומי והיכן. את כל הפרטים האלה היא מסבירה לאיטה, לא לחוצה, לא מפחדת, אוהבת, מוכנה, רוצה וחמה. היא לא תתאכזב, הוא ידע. ואם זה יותר מדי מהר, תמיד יוכלו לחכות עוד קצת. ידה אחזה בידו, מובילה אותו לכאן ולשם, מתעכבת על נקודות רגישות במיוחד. לחישותיה קרובות לאוזנו והבל פיה מחמם את כולו, בעוד היא מסבירה ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, שלא יטעה ולא יתבלבל ולא יילחץ. לעיתים הלחישות נשברו תחת אנקת אושר, נשיפת עונג או סדרה של נשימות מתקצרות. הגוף מגיב כלפי הרגש. רק שדני היה כל כך עסוק, מנסה כל הזמן לעכל את האינפורמציה, להיות מוצלח בשבילה, שהחוויה כולה נעלמה ממנו. חבל שכך, שכן זה אכן היה רגע שראוי לסרטים. קלאסיקה בהתהוות.
מה שדני זכר יותר מכל היה הפעם הראשונה שראה אותה ערומה. היה זה בבוקר שאחרי, כשהאור האפרפר של יום חורף מוקדם חדר מבעד לתריסים והצליח לייצר את האפלולית הנהדרת שכל כך קשה לחקות באמצעים מלאכותיים. תאורת שמש עדינה לא ישירה, החודרת מבעד לערפלים ומייצר אינטימיות מהסוג הלבן והקריר - לא האינטימיות האדומה והחמימה של המסעדות הרומנטיות שם כבר גילו כי התאורה היא מכשלה, והם מחליטים לוותר עליה לטובת חשכה יחסית. יש יתרון נוסף לחשכה המשחק לידי מקומות הבילוי. בחושך הזוג יכול להתייחד גם כשסביבם הומה אדם. פרט לכך, האישונים מתרחבים.
מחקרים גילו שכאשר אנשים מסתכלים על משהו שמעניין אותם מאוד, האישונים מתרחבים על מנת לקלוט יותר מהאור המוחזר ממנו, ועל ידי כך לראות אותו יותר טוב. המעניין בתופעה המדעית היבשה הזאת הוא שכאשר זוג מאוהב נמצא יחד, יש לאישונים של השניים נטייה להתרחב בגלל העניין המשותף שהם מוצאים אחד בשנייה ואחת בשני. מספר ענפים בתעשייה מנצל את העובדה הזו, והמסעדות הרומנטיות ביניהן. על ידי האווירה החשוכה, והתרחבות האישונים בגלל תאורת הנרות, מוצא עצמו כל אחד מבני הזוג שיצאו לדייט יושב מול זוג עיגולים גדולים ושחורים שלוחשים לו בעדינות, אני מעונינת, שרומזים לה, אני מעוניין. זו משמעות השם רומנטיקה. תחושה של חיזור הדדי ואשליות של חשיבות עצמית. וכשהגבר או האישה חשים מחוזרים, הם נכונים יותר להחזיר את החיזור. מה שקורה אחר כך אתם כבר יכולים לתאר לעצמכם לבד.
בכל אופן, לאינטימיות אמיתית, ללא עזרה מלאכותית מפסיכולוגיה אבולוציונית ויזמים פרטיים, צריך אור שמש אמיתי. לא אור מסנוור, אלא אור עדין ונעים, קריר וגולש. אור לבן שעוטף כמו הסדין שעליו אתה ישן, והשמיכה שבה התכסית. רך וענוג כעור של הבחורה שאתה מתעורר לידה, ועיניה מסתכלות עליך באישונים מורחבים, וחיוכה נמתח מאוזן אחת ועד האוזן השנייה. "בוקר טוב," היא לוחשת, ודני נמס מבפנים. גופה עדיין צמוד לשלו, ושפתותיהם נפגשות לנשיקה של בוקר. ידו מרפרפת על תווי גופה, משחזרת את ערב האתמול באמצעות כוח רצון משלה. צוואר, כתף, חזה, מותניים, גב, ישבן ואז בהססנות מה נעה קדימה. לפתע מגיחה יד נשית ותופסת את היד הסוררת. נשיקה נוספת. "לא. עוד לא," היא לוחשת, ודני נמס מבפנים. החום שהוא חש בכל גופו מתפוגג במהירות כשגופה הצחור מתרחק ממנו. השמיכה מופשלת הצידה, ולעיניו נגלה הפלא במלוא הדרו. בעיניו היא כליל השלמות.
שוו בעיניכם בחורה יפיפייה, עירומה כביום היוולדה, שוכבת על גבה במרכז של מיטה זוגית, גופה הבהיר משתלב בסדין הצחור, שערה האדום מתנגש עם הטוהר הזה, פזור סביב לראשה כמו הילה של אש האהבה המעכלת את דני. ודני נמס מבפנים.
נמס מבפנים, אך קופא מבחוץ. דני רעד מקור ככל שהטמפרטורה המשיכה לרדת. במדבר הצינה תופסת אותך במהירות. הוא נעמד על רגליו, ברכיו נוקשות מהישיבה הממושכת. אמורים לבוא להחליף אותו וכדאי שלא יתפסו אותו יושב בזמן השמירה. ידו מרימה את הנשק ומניחה את הרצועה מסביב לצווארו. ידו הימנית מתחילה לפרכס שוב. ממש כשם שעשתה לפני חצי שעה כשהכניס את קנה הרובה לפיו. הייתה זו הפעם הראשונה שבכה מזה שלוש שנים. הייתה זו הפעם הראשונה שהבין שהצבא עומד לשבור אותו. הייתה זו הפעם הראשונה שהפנים באמת ובתמים שהוא ונעמה לא הולכים להחזיק מעמד. הייתה זו הפעם הראשונה ששקל ברצינות לשים קץ לחייו.
כך הוא ישב, עם קנה הרובה הצה"לי, כלי שנועד אך ורק למטרה של מוות, רק שהפעם במקום להיות מכוון כלפי היריב, היה תקוע עמוק בתוך גרונו של החייל האוחז בו. טעם של חלודה מילא את לשונו. אם הנשק חלוד אני אצטרך לנקות אותו, הוא חושב. גיחוך עולה בין שפתיו הפסוקות, החובקות את צינור המתכת הקר. הרובה אינו צוחק ואף אינו משועשע. לכלי של המוות אין חוש הומור. לשונו מרפרפת על פני התווים הגסים של קצה הקנה, חודרת לתוך הפתח ממנו ייצא הכדור. טעם של פיח ושמן. זה לא זיכרון טוב לקחת אתך לקבר. הכוונות מתבוננות בו במבט מאשים. לא לשם זה בנו אותנו, הן אומרות. תתבייש.
הוא מתבייש. ידו הימנית נשלחת לעבר ההדק. הוא אינו מסוגל ללחוץ. פרכוס עז מתחיל בזרועו הימנית ומתפשט לכיוון האצבעות, לאט, כל כך לאט. יש לו זמן, לפרכוס הזה. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא ימשיך עוד כמה רגעים אחרי דני. כשהוא יגיע לאצבעות, ההדק יילחץ ודני יפסק בקול פיצוץ עז. הפנים שלו יישארו שלמות, אך ראשו יהיה פורענות שלמה של עצם, רקמה ודם. וידו הימנית תפרכס לאיטה.
כל חייו עוברים לפני עיניו. תחילה מהר, תמונות רצות, מתחלפות, מנסות להשיג זו את זו. שנים של ילדות ותמימות וזיכרונות מתוקים של הוריו ומשחקים בגן. אחר כך לאט יותר, כל תמונה נשארת יותר זמן, לפעמים מתלווים צליל, מילה, תחושה או תנועה לתמונה. בית ספר, חטיבה, תיכון, נעמה, נעמה, נעמה, נעמה, נעמה, נעמה. נעמה בכל הצורות והצבעים, התנוחות, התחושות והאהבה שבה הכיר אותה. נעמה מכל הזוויות והכיוונים. חייו חולפים לפני עיניו, וחייו אינם חייו, הם חייה. טוב לו עם זה. לא טוב לו עם חייו שלו. אך התמונות אינן מפסיקות לבוא, והצבא צועד בסך, נעליו מצוחצחות, מדיו מגוהצים, אך גם זה חולף. לרגע קצר מכדי להיות משוכנע, הוא רואה את עצמו עם רובה בפה, חייו חולפים לפני עיניו, והוא רואה את עצמו עם רובה בפה וכך עד הנצח, וגם זה עובר. ראשו מתפוצץ לאלפי רסיסים, והוא מורד אלי קבר, נשמתו עולה ככל שגופו יורד, בדרכה לפגוש את הבורא. ומעל החור באדמה עומדת נעמה ובוכה. דני חש את הצער העצור בתוכה, צער שלא מסוגל לצאת מרב גודלו העצום. נעמה עומדת ובוכה, בוכה ועומדת. הוריו בוכים. חברים בוכים. מכרים בוכים. כל כך הרבה צער הוא גרם בגלל רגע קטן של ייאוש.
הפרכוס כבר קרוב מאוד לאצבע שעל ההדק. תן לי רק עוד רגע ואני גומר אותך, הוא לוחש כנחש.
בבהלה, דני חולץ את אצבעו משמורת ההדק. היום לא יום טוב למות. הקנה יוצא מפיו. במשך שבועות עוד יכל לחוש את טעם החלודה, הפיח והשמן בפיו. הוא תהה האם גם נעמה חשה זאת כשהתנשקו. אם כן, היא לא אמרה דבר. הוא קיווה שלא תדע את המעשה המביש שכמעט ועשה. היא לא ידעה במשך ימים רבים. חבל. יתכן והייתה יכולה לעשות משהו.



קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. הימים ימי מתיחות גדולה. החל גיוס של חיילי מילואים לעזור לנטל הצבא הסדיר הקורס תחת העומס ולהקל על החיילים לסיים את הכשרתם התקנית, כך שיהיו מוכנים וכשירים ללחימה. הסגל הפקידותי בקריה נקרא לעזור בהכנת המעטפות למשלוח. קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. נעמה ואילן נמצאים בסרט נע של נייר לבן ומעטפות חומות. הם מתבדחים ביניהם כדי להפיג את המונוטוניות הנוראית של העבודה. זו הדרך היחידה להימנע משיגעון. היא ואילן נהיו ידידים די קרובים. קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. עיניו הכחולות מלטפות את גופה. היא אינה בטוחה כי היא מרוצה מכך, אך היא גם לא משוכנעת שהוא עושה זאת מתוך כוונה. לה, על כל פנים, אין שום רצון להיפרד מדני, והיא לא תעשה דבר לפני זה. נעמה אינה מהסוג הבוגדני. היא נערה נפלאה. קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. היא הייתה מספרת לדני "סיפורי אילן" ונראה כי הדבר מטריד אותו עד מאוד. פעם אחת מצאה כי הוא אוחז את מסעד הכסא בעוצמה, ופרקי ידיו הלבינו. אבל מה עוד יכלה לעשות, חשבה לעצמה. אילן עובד אתה, הם מדברים המון, הם צוחקים, כיף להיות אתו סתם כך, בלי מתיחות. כלומר, יש מתיחות, היא הודתה לעצמה, וזה חלק מהכיף. במקום כלשהו במהלך הדרך עם דני, המתיחות הטובה של המשיכה נעלמה. הם נעים בשגרה לא בריאה. הקשר מתמוטט לה בידיים. קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. היא הבינה שדני מקנא. היה זה רק עניין של זמן, היא שיערה. שניהם חשים בטוחים פחות לגבי רגשותיהם, כעת, כשהם רחוקים מאוד אחד מהשנייה. גרוע מכך, הם בטוחים הרבה פחות לגבי רגשות האחר. האם היא עוד אוהבת את דני? וודאי. האם הוא יודע זאת? כיצד יוכל? הם נמצאים כל כך מעט זמן יחד. שיחות הטלפון הליליות על חשבון זמן השינה של דני אינן מספיקות, ולפעמים הוא נרדם באמצע השיחה. גם היא כבר לא בטוחה שהוא אוהב אותה כמו קודם. קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. דני נהיה כעוס ועצבני. יכול להיות שבדמיונו היא עוזבת אותו לטובת מישהו אחר, עוזבת אותו סתם כך, עוזבת אותו בצעקות, עוזבת אותו אוהבת, עוזבת אותו שונאת. עוזבת ועוזבת ועוזבת. אפשר להשתגע מזה. היא מבינה זאת. אצלה המצב יותר טוב. נעמה לא נמצאת תחת מכבש הלחצים של הצבא. חוסר היכולת להתמודד אינו כישלון מוחלט בשבילה, היא אינה קיצונית כמוהו בדעותיה. נעמה מסוגלת להבין את התחום האפור, שלא הכל שחור או לבן, הכל או כלום. לכן, גם במצב מעורער היא מסוגלת ליהנות ולהירגע. ולשקוע בשגרה, כשצריך. להעביר שבוע בצורה אוטומטית לחלוטין, כמו רובוט. קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. קפל המכתב, סגור המעטפה, לקק הבול, חתום בחותמת. חזור להתחלה. יד מונחת על כתפה. היא קופצת ממקומה. העולם החיצוני חודר במהירות מבעד לשרעפים המטשטשים. צעקה קטנה, חלושה ומבוהלת, נפלטת מבין שפתותיה. זה אילן. הוא מדבר. לאיטן המילים מגיעות אליה, כמו עברו מרחק גדול. "שאלתי," הוא חוזר, "אם הכל בסדר. את ננעלת לרגע בעולם משלך, וחשבתי להזמין אותך חזרה לשלנו."
"אל תדאג," היא חייכה אליו חיוך מבויש. "אני פשוט חשבתי על משהו."
"משהו, או מישהו?" הוא מקשה, "יכול להיות שאת שוב מתגעגעת אל דני באמצע העבודה?"
"אני דואגת לו. כבר אמרתי לך. הוא מתנהג מוזר."
"יודעת מה? לי יש רעיון אדיר," עיניו הכחולות בורקות. "מה דעתכם לבוא אלי איזה יום. אני אזמין כמה חברים, נעשה על האש. אולי משהו מחוץ לשגרה יעשה לו טוב. אני חושב שגם לך."
נעמה נאנחה. "כן, יכול להיות." דממה שוררת. עוד חותמת נוחתת. החלטה מתקבלת. "כן, אנחנו נשמח לבוא." בלבה גדל פרח של חשש, והוא מדיף ריח עכור. דני לא ירצה לבוא, היא בטוחה. הוא יעשה את זה בשבילי, אבל הוא לא ייהנה וזה יהרוס הכל. מצד שני, אם הוא ישמח, זה יהיה הדבר הטוב ביותר מזה חודשים.



שבת בבוקר יום יפה, אימא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון. נעמה ודני נוסעים לבקר את אילן. דני שכוב על הספסל האחורי, מנסה לישון. נעמה נוהגת. הרדיו מנגן שירים עבריים ישנים. דני לא רצה ללכת. הוא רצה להישאר לבד עם נעמה. הוא חש כי אין לו מספיק "זמן איכות". אבל היא ביקשה שיסעו, אז הוא הסכים כי היא רצתה. רק אחר כך היא אמרה לו שהם נוסעים לאילן. השם הזה עשה לו בחילה עמוק בפנים. אילן. כמו עץ, הוא תקע שורשים באדמה התחוחה של אהבתם ושתה ממנה את כל הנוזלים.
דני ראה כיצד הקרקע נהיית יבשה יותר ויותר, בעוד העץ גדל ומלבלב. עוד מעט יגיע האביב. העץ יפרח במלוא הדרו, והריח המשכר יסחרר את נעמה שלו. הוא רחוק כל כך מתחום ההשפעה, כמעט ואינו מורגש. היא בורחת לו, חומקת מבין אצבעותיו. החיים היו טובים אליו, כשהיא באה אליו ואהבה אותו. לא הגיעה לו הזכות הזו. ובכל זאת היא ראתה משהו בו שגרם לה לבוא. אבל כשהוא רחוק, האם היא עדיין רואה בתוכו את דני שלה, והאם זה עדיין משנה, על זאת לא יכל לענות. כל כך קל להתרגל לדברים טובים כשהם קורים, לא לשים לב כיצד אנו מתמכרים לאיטנו להנאות הקטנות האלה, לוקחים אותן כמובן מאליו. כל כך קשה לחזור למצב של חסר. אפשר ממש להשתגע, מכעס, מרחמים עצמיים, ממה שלא יהיה. לבסוף הרכב נעצר ליד בית פרטי עם חצר ענקית. היה זה בית גדול ויפה. בתוך בית כזה יכלה לגור רק משפחה יפה ומאושרת. דני רצה להתפוצץ מקנאה. הכל הולך לו, לאילן הזה. לעזאזל. נעמה, אל תלכי. אל תלכי, נעמה. תכנסי כבר לאוטו, וניסע. בחיי, ניסע ואני אעשה אותך מאושרת. נעמה. דני יצא מהרכב והלך אחריה בשביל הגישה. הוא עלה בשלוש המדרגות בכניסה לבית וצלצל בפעמון.
אילן פתח את הדלת, כולו חיוכים. "נעמה," הוא אמר באושר, "אני שמח שהגעתם." דני שנא את האופן שבו הוא אמר את השם שלה. היא חיבקה את אילן בקלילות. ידיו נותרו על מותניה רק רגע אחד יותר מדי, לטעמו של דני. מצד שני, הוא היה מעדיף שלא ייגע בה כלל. ולא יסתכל או ינשום או יתקיים מלכתחילה. "ואני מניח שאתה דני." אילן הושיט יד שרירית.
דני לחץ אותה ומלמל בחוסר רצון. "נעים מאוד." הוא חייך חיוך מזויף. אצל דני תמיד היה קל לדעת שהחיוך מזויף. כל מי שראה אותו מחייך מעולם ידע כי החיוך האמיתי, בצורתו הגולמית, חייב להגיע מהעיניים. אנשים שלא יודעים לחייך עם העיניים לא יודעים לחייך. כשדני חייך, הופיעו לו גומות חן בצדי פיו, ועיניו חייכו. זה לא היה קשור לאישונים, אפילו לא קצת. אולי לגבות. אולי לקרינה פנימית של שמחה, שלווה או בטחון עצמי שהקרין כשחייך כך.
"בואו, כנסו," הזמין אותם אילן פנימה. ולדני הוסיף בלחישה, "קדימה, דני, זה לא יכול להיות גרוע כל כך. תשתחרר. אני מבטיח לך שזה יהיה טוב בשבילך." דני שתק. מחשבותיו לא ראויות להיכתב כאן.
בחצר האחורית ישבו מספר חברים של אילן. אחד מהם אייש גריל גז גדול, וריח של בשר עמד באוויר. בלוטות הרוק של כולם עבדו שעות נוספות בזמן שישבו וחיכו למזון. שניים שיחקו שש-בש. שלושה סיפרו חוויות מהצבא. נעמה דיברה עם אילן כי אותו היא הכירה. הוא הפליא בהומור המצוין שלו, ועד מהרה נוצר סביבו מעגל של אנשים צוחקים ומאושרים. היה זה אחר-צוהריים פסטורלי במיוחד. רק במקום אחד סערו הרוחות. אצל דני בראש. הוא לא הכיר אף אחד ולכן כמעט ולא דיבר. במקום זאת, עקב בעיניו אחרי אילן ונעמה. בכל פעם שצחקה, ליבו נצבט. בכל פעם שידה נגעה בידו של אילן רצה לצרוח. בכל פעם שאילן נרכן קדימה, דני חשב להתפוצץ. במקום זה הוא אכל המבורגר.
מבחוץ הוא נראה שקט, אך מתחת לפני השטח תוהו-ובוהו כזה שגם היושב במרומים היה מתקשה לשרוד בו, כל שכן לעשות בו סדר. רק נעמה הבחינה במתיחות שלו. שרירי לסתו היו מאומצים. פיו קפוץ, רק מעט. עיניו חדות כתערים. אינך יכול לדעת מפגישה ראשונה דבר על קשת ההבעות של האדם. ייתכן שהאושר שהוא מקרין אינו אמיתי. ייתכן שהכעס אינו קיים. יכול להיות שהחתולה שלו הלכה לאיבוד והוא נרגז. אילן לא ייחס משמעות גדולה מדי לשתקנות של דני. הוא לא קישר אותה עם קנאה כיוון שלמעשה לא חשב שהוא נכנס כטריז בין נעמה ודני. לא היו לו תכניות לגבי נעמה. מהשיחות שהיו להם, הוא הבין שהם לא עומדים להיפרד, שמתחת לפני השטח הם אוהבים ושרק עוברת עליהם תקופה קשה. הוא קיווה לעודד את נעמה. לעזור לה. אחרי הכל, בשביל מה יש חברים?
בדרך חזרה הביתה דני לא דיבר. אחרי שהשתיקה נהייתה כבדה וסמיכה, התקשתה כבר נעמה לנשום. "דני, נהנית?"
דני שתק במשך שנייה. "ובכן, היה ברור שאת נהנית."
נעמה נעצה עיניה בכביש. "כן. בניגוד אליך, אילן מדבר איתי."
"אז למה לא תלכי אל אילן שלך?"
"דני, אילן לא שלי. לא קורה בינינו שום דבר. תפסיק להיות מגוחך."
"אז עכשיו אני מגוחך?"
"כן. מאוד. אתה מתנהג כמו דביל רכושני."
"אני אוהב אותך. אני לא רוצה לאבד אותך." הדרך זרמה תחת גלגלי הרכב במהירות. תשעים קילומטר בשעה. מאה. מאה ועשרה. הרדיו ניגן בעצלתיים. כעת לדני היה קשה לנשום. "נעמה?" הוא ראה דמעה יחידה זולגת במורד לחיה. "נעמה? הכל בסדר?"
"דני, תזכור מה שאני אומרת לך. תזכור את זה טוב. אני נאלצת לומר לך שאני אוהבת אותך, רק כי בעברית אין מילה חזקה מספיק. אבל אם לא תתעשת, אם לא תפסיק להיות כל כך מטומטם בקשר לאילן..." קולה נשבר. מאה ועשר. מאה ועשרים. מאה ושלושים. הם טסו ביעף על פני הכביש. "אילן בחור מקסים. ובחור טוב. ונראה ש..." דמעה נוספת זלגה במורד לחיה. מאה וארבעים. יפחה נמלטה מבין שפתותיה האדומות. היא לא רצתה להגיד את המשפט הבא, אבל היא הייתה חייבת. "נראה שאכפת לו ממני יותר מאשר לך. אם לא תירגע, אנחנו גמרנו."
מאה וארבעים. מאה ושלושים. מאה ועשרה. תשעים. גשם קל החל יורד. הרדיו ניגן, הצלילים רק מגבירים את הדממה. לאחרונה כמעט כל פניה, נראית כמו דרך ללא מוצא, בכל יום שעובר זה יותר מתבהר, כמה שאת חסרה, תני לי סיבה לחבק אותך...



מאוד קשה להסביר מוות. בכל פעם שמנסים, נזכרים בעוד גורם, בעוד סיפור, בעוד סיבה. יש אין-ספור אירועים לא מהותיים לכאורה שמובילים אל נקודת השיא והשפל של ההתרחשויות. לי נוח לספר על הצד הזה של הסיפור. הוא מובהק יותר. הוא צועק שיספרו אותו, שידברו בו. הדרמטיות המחרידה של האהבה חד ובהיר יותר. בכך, אני מזניח את הצבא, את דני עצמו, את הוריו, את המצב הביטחוני-כלכלי בארץ, את מזג האוויר, את כמות הנמלים בארץ, את התוצר הגולמי לנפש במצריים. כמו שפרפר המנפנף בכנפיו בטוקיו מסוגל לייצר טורנדו בניו-יורק, כך יכול טורנדו בניו-יורק לגרום למותו של עלם חמודות במדינת ישראל. אין צורך להאשים את נשיא ארצות הברית בכך, שכן כל קשר, גם אם הוא קיים הנו נסיבתי לכל היותר, ונשיא ארצות הברית הוא אדם חשוב מאוד ועסוק מכדי להתפנות לדרמה הכל כך אישית המתחוללת כאן. אם בכלל, יש להתייחס לאירועים שקורים כאן, לספר אותם ולהבין כי הכיסוי לא יהיה מספק.
ייתכן והניסיון עקר לחלוטין. ייתכן ולא. לא אני אגיד, ולא אני אשפוט. גם לא אתם. היחיד שעוד יכול היה לשפוט זאת הוא דני, אך אינכם יכולים לשאול אותו. אני אציג אירועים. אני אספר סיפור. לא מציאות. לא עובדות. חד-צדדיות של כאב שנשפך החוצה בצורה של מילים. אל תחפשו את המתגים המפעילים את הדמויות. אם אני איני מפעיל אותם, גם אתם לא תוכלו. עלינו נותר רק להצטער. רק לחיות ולהצטער.



האימון המתקדם נגמר. קורס מפקדי כיתות החל. דני נשלח מוקדם יחסית לקורס. לא כולם הולכים, לא כולם מסיימים, ואלו שכן מצליחים לשרוד חוזרים חזרה להדריך ולפקד על חיילים חדשים וותיקים. בעקבות המתיחות נפגעת כל הפעילות השוטפת של קורסי ההכשרה של צה"ל. מאות חיילים בשלבים שונים של הכשרת הצבאית, בטרם הפכו ללוחמים של ממש, נשלחים לאבטח ישובים, לאייש מחסומים, להגן על מוצבים, להלחם בארגוני הטרור הפושים באוכלוסייה הפלסטינית כנגע רע.
בין אותם מאות חיילים נשלחה פלוגה ד' של גדוד 906 לג'נין במסגרת מבצע "טיפול שורש". "טיפול שורש" היה מבצע לטיהור של ג'נין מהיסוד, מעבר מבית לבית, חיפוש וגילוי של פעילות חבלנית, או ציוד שמיועד לפיגועים - פצצות, פגזים, טילים תוצרת בית, תכניות מגירה, מבוקשים ידועים וכדומה. במשך שבועיים הייתה הפלוגה בג'נין, עד שלמדו להכירה כמו שהכירו את השכונה בה גדלו.
לדני הייתה זו תקופה קשה, אך מכרעת. הם היו נכנסים לבית. האם הבוכייה הייתה יורדת על ברכיה לפניהם, מתחננת שלא יעשו שמות בבית, מבטיחה בהן צדק שאין שם ולו חפץ מאיים אחד. אך פקודות הן פקודות, וצה"ל אינו מעודד הפרה שלהן. צריך לחפש, אז מחפשים. שלושה לוחמים נכנסים אל הבית. מגפיהם משאירות סימני בוץ על שטיח הכניסה, מדיהם ספוגים מהגשם היורד ללא הרף. מפקד החוליה מורה, "אתה תחפש במטבח, ואתה בחדר השינה." דני אינו זז. מבטו נעוץ באישה שמתפתלת על הרצפה בהתקף היסטריה. בתשעה מעשרה בתים מתחולל הטקס הזה. בשמונה מעשרה הם לא מוצאים כלום. "אנחנו חייבים לעשות את זה?" הוא שואל. הוא יודע שכן. האחרים לא עונים. אי אפשר לדעת אם הבית נקי או לא על פי האם. אמהות תמיד יעשו אותו דבר. באיטיות ובחשש הוא ניגש לחדר השינה. בבקשה, הוא מתחנן, בבקשה שלא נמצא כאן כלום. אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם נהרוס עוד משפחה.
חדר השינה קטן ומסודר. יש בו מיטה במרכז החדר, שתי שידות קטנות עליהן בקבוקי תמרוקים ובגדים נקיים מקופלים. חלון קטן עם סורגים וארון גדול בפינה. דני ניגש אל הארון ופותח אותו. בארון יש חולצות יפות, ושמלות פשוטות. הוא מוציא את החולצות מהארון, אצבעותיו המזוהמות מותירות סימני בוץ על הבד הנקי. ריח הזיעה מתערבב בריח הסבון. איזה בזבוז, הוא חושב. כמה חבל. הוא משליך את הבגדים על המיטה. הארון עומד מולו, כאילו מתריס כנגדו, ראה, הנה אני ערום וריק. אין כאן כלום, אין כאן כלום. לא תמצא, לא תמצא. דני מכה בחלקו האחורי של הארון באמצעות הקת של נשקו, מנסה לשמוע אם יש דופן כפולה. נראה שלא. הוא מוציא את המגירות מהשידות והופך אותן על הרצפה. תחתונים לבנים מפוזרים בערבוב על השטיח. חזיות גדולות ופשוטות נחות בשלווה על הרצפה. זוג מספריים לציפורניים, מסרק, פינצטה. אלו הם כלי המלחמה של הבית הזה. בקבוק בושם מתנפץ אל הרצפה. דני עומד במרכז הבלגאן, דמעות נקוות בעיניו, ידו אוחזת במגירה הריקה. הריח החזק עד בחילה של הבושם צורב את אפו. בושתו גדולה עד אין קץ. מתי בדיוק נהפכנו אנחנו לחיות, הוא שואל את עצמו. המגירה נופלת לרצפה באיטיות, כאילו הם על אדמת הירח. אין כאן כלום, אין כאן כלום, היא אומרת בקול חבטה עמום, לא תמצא, לא תמצא.
הוא חוזר אל המבוא שבסלון. "אין כאן כלום," הוא אומר. "הפכת את המזרן? חתכת אותו?" שואל מפקד החוליה. "לא, בשביל מה?" "פקודות. דני. פקודות. בוודאי יש להן סיבה. פקודות נכתבות בדם." כן. פקודות נכתבות בדם. דם של משפחות חפות מפשע שכל רכושן מושמד, משפחות חפות מפשע שבניהן נהרגים. אין זה משנה מאיזה צד, חפים מפשע משלמים את המחיר בעוד המפלצות רצות חופשי ומטילות את אימתן על פני הארץ כולה.
הוא מכתת את רגליו חזרה אל חדר השינה. שני שבילים ארוכים של בוץ נגררים לאורך השטיח במסדרון. דני שולף אולר מכיסו ונועץ במזרון. נשמע קול חרסינה נשברת וזעקת שבר. הוא חותך את המזרן באמצעיתו. מהסלון מישהו צועק, "למה שברת את הכד הזה?" קולה של האישה הבוכה נהיה חזק יותר. דני מכיר את המילה הזאת. אבא היא אומרת. אבא. הוא חוזר לסלון. החדר אפוף אבק. לאט נוחת האפר המוזר לרצפה, על הרהיטים, על הטלוויזיה, על העציצים. "אנחנו הולכים," אומר דני, "עשינו מספיק נזק."
"בדקת הכל?"
"מה זה חשוב? פיזרת את אבא שלה בכל הסלון. זה לא מספיק? אולי תאנוס אותה ותירה בילדים שלה גם?"
"האמת שחשבתי על זה."
לרגע העולם נהיה אדום. דני מזנק אל עבר מפקד החוליה, בידו עדיין שלופה הסכין. דני מצמיד את מפקד החוליה אל הקיר, להב דק וקר צמוד לגרונו. אימה נגלית בעיניו של מפקד החוליה, נחישות בעיניו של דני. נשק נדרך. החייל השלישי מכוון אל דני. "דני, תירגע." הוא אומר. "תירגע. תחשוב רגע, אתה רוצה להרוג אותו?"
מפקד החוליה מתעשת מעט ומנסה אף הוא, "דני, דני, תעזוב אותי, ואנחנו נשכח מהכל. קשה לך. אנחנו יודעים שקשה לך. גם לנו קשה. כולם נשברים. רק אל תאבד את העשתונות. דני, אל תעשה משהו שתצטער עליו."
לפתע דני יושב במדבר, השמש שוקעת, קנה של רובה נמצא בפיו, ידו מפרכסת. אל תעשה משהו שתצטער עליו. הוא שוב בסלון מלא אפר עם אישה ערבייה שבוכה על אביה המפוזר בכל מקום. אל תעשה משהו שתצטער עליו. דני מוריד את הסכין. הוא מתעטש בגלל האפר. לרגע השלושה מסתכלים זה על זה, ואז פורצים בצחוק. אין אפילו רמז של הומור באוויר, אבל הם צריכים לפרוק את המתח. "בוא," אומר מפקד החוליה. "נהפוך את המזרן ונלך."
הם ניגשים אל חדר השינה. השטיח כבר מלא בוץ. גם על התחתונים והחזיות יש סימני רגליים. החזיות במיוחד, נראות לא מרוצות. ריח הבושם חריף מאוד. מפקד החוליה הופך את המזרן. מתחתיו, רועדים מפחד, שלושה ילדים בגילאים שבע עד שתיים-עשרה. עיניהם גדולות מאימה ואישוניהם מורחבים מהחשכה. הקטן מביניהם מתחיל לבכות. במשך שישים שניות אף אחד לא זז. לאחר מכן פורצת האם אל החדר. היא נשכבת מעל ילדיה, מפנה מבטה אל החיילים ומתחילה להתחנן על חייהם. המילים אינן ברורות, שכן היא היסטרית. לא שזה היה משנה כל כך, כיוון שאף אחד מהם לא יודע ערבית במידה סבירה. "בואו נלך," אומר מפקד החוליה. נראה שהוא מזועזע קשות. הם יוצאים את הבית.
בערבו של אותו יום מצא את עצמו דני עם רגע לעצמו, לראשונה זה שלושה ימים. הוא רצה לדבר עם נעמה, אך לא יכל. הם לא דיברו כבר שלושה שבועות, מאז אותה שבת מקוללת, והוא לא הצליח להביא את עצמו להתקשר ולהתנצל. במקום זה ניקה את הנשק שלו שהחל להחליד מהגשם. ריח החלודה עורר אצלו אסוציאציות של רגע אחד שבו חש את טעם החלודה בפיו. בחילה התעוררה בקרבו, וקיבתו התכווצה. הוא רץ לשירותים והקיא. הוא הקיא את ארוחת הערב, ארוחת הצהריים וארוחת הבוקר. כשאלה אזלו, הקיא מיצי קיבה. כשהתרוקנה קיבתו לחלוטין ולא יכל להקיא עוד, פלט את הצער, האימה, הגועל, הבושה, הכעס והכאב. שכוב אל מול האסלה המזוהמת, כשסביבו הסרחון החמוץ של מזון חצי מעוכל, דני בכה. הוא בכה על האם הבוכייה, על הילדים המפוחדים, על האב המפוזר, על חוסר האונים.
הוא זחל על ברכיו, חלוש ודואב, מהשירותים חזרה אל הנשק שלו, ואל השקט הרגעי שהיה בו בטרם התפרץ הפנים אל החוץ. לרגע קנה הרובה התבונן בו שוב. לרגע חשה לשונו את טעם החלודה, הפיח והשמן. היה זה טעם מתוק יחסית למה שחש בפיו, בגרונו ובקיבתו. בוודאי היה זה עדיף מהתחושות שחש בלבו. הלב מתייפח, צורח מכאבים, אבוד ומבולבל כמו ילד קטן בחושך. ידו הימנית החלה מפרכסת שוב. הוא חש עירום כל כך, מיואש כל כך. אך לא כך רצה שימצאו אותו, מלא בקיא על הרצפה. טעם החלודה חלף. הקנה שב לנוח על הרצפה המלוכלכת. הרגע עבר. הוא ניצל שוב ממלתעות המוות. דני נפל על הרצפה, אישוניו מצומצמים עד מאוד, וכן נשאר במשך שעה תמימה, עד שניקה את עצמו.
למחרת בבוקר דני התעורר עם כאב ראש אדיר. הוא לא אכל ארוחת בוקר. קיבתו השמיע קולות מחאה אל מול הריקנות, אך התכווצה בכל פעם שניסה לאכול משהו. הוא שתה מים. אחר כך הוא הרגיש קצת יותר טוב. אחרי שנת הלילה, חלקיקים של שפיות-זמנית חזרו למקומם. מפקד המחלקה של דני נכנס אל חדר האוכל. "הקשבה, בבקשה," הוא פותח את דבריו. לרגע עוד מקרקשים הסכינים והמזלגות על הצלחות, הכוסות מונחות אל השולחן והמבטים מופנים קדימה. "היום אתם יוצאים שוב אל תוך העיר. את כללי הבטיחות אתם זוכרים. זכרו תמיד כי מפקדי הכיתות שלכם הם הסגל המקצועי ביותר שיכול לפקד עליכם. אל תהיו גיבורים. בצעו את משימתכם, וחיזרו הביתה בשלום - לא בקבר. מובן?" נשמעו מספר "כן, המפקד," אך גם הם היו חנוקים. כל בוקר החל כך. אחר כך הם עוברים תדריך מסודר, כל כיתה לחוד. וכשזה נגמר, הם יוצאים לדרך.
ג'נין דחוסה, על אף שהרחובות ריקים. המקומיים כבר למדו - היכן שצה"ל הולך, עדיף להישאר בבית. הכיתה הולכת בטור, בין אדם לאדם עשרה עד חמישה עשר מטרים. אם אדם אחד יעלה על מטען, השאר ישרדו. קנה הרובה מלווה את מבטם. הם מחפשים צלפים בחלונות, במרפסות, בגרמי מדרגות, על הגגות, מאחורי עמודי בטון. עצביהם דרוכים עד להתפקע. כשעיר שלמה רוצה להרוג אותך, זו לא שאלה של מיומנות - זו שאלה של זמן, מספיק רק רגע קצר של חוסר ריכוז. מדי פעם, גבר זקן הולך ברחוב עם שקיות של ירקות. פעם אחת אישה מבוהלת רצה לרוחב הכביש. כלב מורעב ניסה לשנורר מהם פיסת מזון. עיר בעוצר היא כמו עיר רפאים. הפחד הרבה יותר גדול מאשר בעיר הומה אדם. גם העצמים המוכרים ביותר נראים זרים. למרות הכל הם הגיעו בשלום אל יעדם, חולקו לצוותים והחלו לפלוש לבתים. בית אחר בית, קומה אחר קומה. עוד ועוד.
במהלך הפיכה של דירה זו או אחרת בקומה השלישית של בניין בן ארבע קומות, שומע דני ירייה מהקומה מתחת. הוא רץ אל הסלון למצוא את שני חברי החוליה השנייה מסתכלים אחד על השני. ירייה נוספת נשמעת, ולאחריה מטח יריות שלם. מפקד החוליה ניגש אל דלת הכניסה. שני החיילים האחרים משתופפים בסמוך לקיר, משני צדי הדלת. אחד מוגן, השני יחפה לתוך חדר המדרגות. הדלת נפתחת בסערה. צרור נוסף של יריות נשמע, והפעם משיב לו רובה נוסף, מזמר קול שני בסימפוניה. חדר המדרגות חף מאנשים. אור חלוש חודר מחלון מזוהם. התאורה אינה פועלת. שני רובים מנגנים בהרמוניה. בואו אחרי, מסמן בידו מפקד החוליה. הוא יוצא ראשון מהדירה. אחריו דני, מחפה לאחור. החייל השלישי יוצא אחרון. מפקד החוליה נע באיטיות במורד המדרגות. צעקות בערבית נשמעות למטה. עוד ירייה בודדת. מה קורה שם לעזאזל? המתח אוכל בחוליה, אך הם אינם יכולים להזדרז. החוליה השנייה שהוצבה באותו בניין עברה על הקומה מתחת, ואם יש יריות סימן שהם בצרות. לא יעזור לאף אחד אם יכנסו עוד חיילים למלכודת. דני יורד במדרגות מאחורי מפקד החוליה. החייל השלישי אחריהם.
לפתע מהדהד פיצוץ בחדר המדרגות. חפץ כבד נוחת על דני ומפילו להתגלגל במורד המדרגות. כתם חם ודביק מרטיב את גב חולצתו. דני מנסה להסתובב אך אינו מצליח. על גבו מופעל לחץ רב. הוא שולח יד על מנת לברר מהו המשקל המונח עליו. אצבעותיו טובלות בעיסה רכה ורטובה הפועמת חלושות. ידו חוזרת קדימה, אדומה מדם. חלחלה נוראית אוחזת בו. באימה הוא מסיר את הגוף הדומם מעל גבו, ומסתובב. החייל השלישי שכוב על הרצפה הקרה. במקום בו היה פרצופו יש חור פעור, ובתוך החור האדום והמפרכס דני מוכן להישבע כי הוא רואה סימנים של חמש אצבעותיו. במעלה המדרגות הוא לא רואה אף אחד, אך הוא יודע כי שם ימצא את הרוצח המתועב שירה לחייל בגב. דני קם על רגליו בקושי מה. קיבתו מודה על כך שלא אכל ארוחת בוקר. הוא מרים את הנשק אל כתפו ועולה במעלה הגרם, מדרגה אחת בכל פעם. לבסוף הוא מגיע אל הקומה הרביעית, אך לא מוצא דבר.
בחמת זעם הוא מרוקן מחסנית אל תוך דלת הדירה. הדלת נכנעת תחת לחץ הכדורים. רסיסים גדולים מתפזרים באוויר. צעקות נשמעות מבפנים. בעיטה חזקה מסיימת את העבודה והכניסה פתוחה. המחסנית המרוקנת מוחלפת האחרת. דני צועד אל תוך הדירה. לרגע הוא מסונוור מהחלון הגדול שבסלון. זהו רגע ההיסוס שהמחבל חיכה לו. פניו לא מגולחות, עורו כהה, עיניו נחושות. הוא מתרומם מאחורי הספה ומכוון את נשקו. ברגע האחרון דני מגיב. הוא נופל לרצפה, תוך כדי שהוא מרוקן מחסנית נוספת לתוך הסלון.



כשהתעורר בבית החולים אמרו שמצאו אותו מעולף על הרצפה. הוא לא נפגע, הם אמרו, אך נראה שמההתרגשות הוא איבד את ההכרה. המחבל, כך ציינו בגאווה, נהרג. בזכות ההכשרה המצוינת שקיבל, טפחו לעצמם מפקדים על שכם. דני לא הרגיש כבוד גדול בכך שהרג בן אדם. בוודאי לא כשלמעשה לא זכר מכך כלום. בעיקרון הוא פשוט היה עייף ורעב. הוא לא אכל מזון מוצק כבר 24 שעות.
ארוחת הצהריים בבית החולים אינה אחד הרגעים הקולינריים המסעירים ביותר שיכול אדם לתאר לעצמו. מצד שני, האוכל הצבאי אינו מהטובים בעולם, כך שהכל תלוי בנסיבות. דני חש כאילו יוכל לאכול ג'מוס, אם יוכל למצוא אחד מבושל. כשסיים, חש יותר טוב. כעת יכל להתפנות לנמנום. הוא התעורר לתחושה רכה על לחיו. את התחושה הזאת הוא הכיר הכי טוב בעולם. הייתה זאת נשיקת בוקר טוב, ויש רק יצור חי אחד בעולם שהשפתיים האלה היו יכולות להשתייך לו. הייתה זאת נעמה. "בוקר טוב, גיבור שלי," היא אמרה. בחוץ כבר ירד הערב, אך אם נעמה אמרה שבוקר, אז בוקר. ואם זה אומר שהם מדברים שוב, אז לא היה אכפת לו גם אם הייתה רוצה שירקוד. "אני שמח שבאת," הוא אמר. היא חייכה. היה זה חיוך מבויש, מראה נדיר אצל בחורה שכמותה. "אני שמחה שבאתי," אישרה. הוא הוציא את ידו מתחת לשמיכה. היא אחזה בה בחוזקה. "את רוצה לנסות לתקן את הקרעים?" הוא שאל. היא לחצה את ידו והצמידה אותה אל גופה. שפתיה התקרבו לאוזנו עוד ועוד. הבל פיה החמים חרך אותו. "כן," היא לחשה. והיא נשקה אותו שוב ושוב על לחיו וצווארו.
הוא נותר בבית החולים עוד יום אחד, ואז חזר לקורס המפקדים. החיים חזרו למסלולם. קשה להגדיר בדיוק מה הייתה נקודת המפנה, קשה לציין מה גרם לשינוי בגישה של דני - כבר דשנו בזאת - אך הוא הפך לאדם חדש. ניכר כי עלתה בו המוטיבציה. אבן נגולה מעל לבו, החרב המתהפכת הורחקה מגרונו. אפילו טעם החלודה נעלם כלא היה. בכל מקום בו היו צריכים עזרה, מצאו את דני. בכל מקום בו היו צריכים ארגון, מצאו את דני. הוא עבד כמו שלושה אנשים, רץ ועודד ודחף קדימה. כשקורס המפקדים נגמר, הוא הוכתר כמצטיין ולא בכדי. הגיע לו. נעמה שמחה בשבילו. את הרגילה שאחרי הם בילו יחד, בונים לאט את האמון המשותף. חושפים מחדש את הסודות הישנים, את הפצעים שהגלידו, את הצלקות שהשאירו מאחור. בעדינות הם הרכיבו את הקשר סביב הרגש החזק שחשו אחד כלפי השנייה. נעמה הייתה מאושרת. דני היה על גג העולם. ביום החמישי הוא סיפר לה על טעם החלודה. הוא אמר גם שזה עבר, התפוגג בערפילי סיוט. הוא הולך להדריך טירונים בקרוב. זה מה שהוא רצה. הוא ראה זאת כשליחות להכניסם לצבא, ללמדם את כל הסודות הקטנים שמבדילים בין חייל ללוחם, לתת להם את כל מה שיכל.



טירונות קרבית, אך כל אחד שעשה וגם אלה שלא, בהנחה שראו מספיק סרטים, יכולים להנהן בראשם ולאשר שזה משפט מספק. טירונות היא טירונות היא טירונות. רצים, מזיעים, אוכלים חול וחרקים ושאר שיקוצים, צועקים עליך, זוחלים, לא מתקלחים, רצים, צועקים עליך, רצים. אפשר להבין את העניין אחרי שעה או שעתיים אם משקיעים בזה קצת מחשבה. ברגע שמשחקים את המשחק, גם המפקדים יתייחסו יותר יפה. תשאף לשלמות ואף אחד לא יוכל לבוא אליך בטענות.
באופן טבעי היו אנשים שלהם היה זה קשה יותר להפנים. דני עשה כל שביכולתו לעזור לאיטיים להבין את המשמעות של פעולותיהם. הוא עשה זאת על ידי עונשים קולקטיביים, על ידי נזיפות אישיות. הוא לא ירד מהגב שלהם. דני לא היה המפקד הקשוח, הוא היה המפקד הטוב. את זה קל לעשות. עליך להיות הוגן. כשהצעירים הרוויחו זאת, תרפה. כשכשלו, תקשיח. ותמיד היה בעיניו הניצוץ של האושר. החיוך המפורסם של דני, עם גומות החן והעיניים הצוחקות, לא מש כמעט מפניו. גם כשהיה רציני וכועס, עיניו חייכו. כמו שהורים מחייכים כשתינוקם הקט עושה מעשה אסור בפעם הראשונה, והם, חמורי סבר אך מבודחים, מסבירים לו כי שגה. לכן הסתובב עם משקפי שמש כל הזמן. בכל מקום בו הטירונים היו, היה גם הוא אתם. באשר הלכו, חייליו היו צריכים להיות מושלמים בעבורו, והם ניסו. אלוהים עד לכך שניסו. הם ניסו כי לא רצו לאכזב את המפקד ההוגן שלהם. לא כדי לחמוק מעונש, אלא כדי שיהיו החיילים הטובים ביותר שיוכלו להיות בעבורו.
החיים היו טובים.



החיים היו כמעט טובים.
ישנן אמיתות שאסור להתכחש להן. אינך יכול להרים מחדש מערכת יחסים ישנה, אף על פי שהרבה מנסים זאת, כל יום, כל שעה. כששמחים קל להישאר יחד. כשעצובים, כשכועסים, כשהחגורה מתהדקת בימים הקשים, הרבה פחות קל. זוגות שכושלים לצלוח את ימי הרעה והצרה החולה אשר נוחתת על פתחם, פשוט יש משהו פגום בבסיס הקשר שהם מטפחים. כשם שלא השכילו לשמור על עצמם בפעם הראשונה, כן לא ישכילו לשמור על הקשר המחודש. אותן הבעיות ואותם החיכוכים יצוצו מחדש. האשליה תתפוגג מהר מאוד.
"אילן? עוד פעם אילן?" דני קפץ ממושבו. נשימותיו קצרות ומהירות, עצביו מתוחים. כל הזמן אילן. נעמה ואילן. אילן ואילן. דני ואילן. "אמרתי לך," נעמה ישבה בכורסא, רגליה צמודות לחזה, דמעות זולגות במורד עיניה. גופה מתנענע בקצב היפחות הקצרות. "אמרתי לך כבר מליון פעם. לא קורה שום דבר ביני ובין אילן. תפסיק להיות כזה אידיוט."
"נעמה," הוא התקרב אליה, ירד לברכיו, נצמד לאוזנה ולחש, "נעמה. זה רגע הבחירה. זה או אני או הוא. אין מה לעשות."
"דני, בבקשה לא, בבקשה, דני, לא..."
דני נעמד על רגליו. "תתקשרי אלי כשתחליטי," ירק לעברה. הדלת נטרקה אחריו. נעמה נותרה ביפחותיה. לבד. ותחת הלחץ של האמת נתגלתה בתוכה אימה שאין לה גבול. חשד שהתפרץ לפתע. אירוע שהופך לזרז של תהליך - נקודת מפנה - מביא לפתע להכרה ולשינוי. האהבה מתה. נעמה הבינה לפתע מה עליה לעשות. "דני," היא צעקה. היא קמה, ורצה אל הכניסה לדירה. "דני," צעקה לחדר המדרגות. היא רצה יחפה במורד המדרגות. שיערה פרוע, עיניה דומעות. פיג'מה עליזה עם ציורי ברווזים מוסיפה למראה האומלל בין כה מידה של אירוניה. "דני," היא צועקת ברחוב. היא רצה, רצה. לא יודעת כמה מגוחכת היא נראית. גם לא אכפת לה. יש משהו שחייבים לעשות, וחייבים לעשותו עכשיו. זהו רגע של התבגרות פתאומית, המחויב לצאת לאוויר העולם בטרם האומץ יעלם, והילדה הלובשת פיג'מה עם ברווזים תשתלט חזרה. "דני!"
בקצה הרחוב דמות מסתובבת. הדמות מתבוננת לרגע, לא מבינה, לא מאמינה. הדמות פותחת בריצה חזרה. "נעמה," צועקת הדמות. "דני," קוראת נעמה. ודני כבר לידה, אוסף אותה אליו מחבק אותה, נושק לצווארה. "ידעתי," הוא אומר, דמעות על לחיו, "ידעתי שתבחרי בי."
המעמד חודר דרך הערפלים של ההחלטה. נעמה מבינה לפתע את הטעות. היא דוחקת עצמה הרחק מדני. הוא משחרר אותה בלא להבין. היא לוקחת עוד צעד, שני צעדים אחורה. "אני מצטערת. דני, אני מצטערת כל כך." עוד צעד, ועוד. גופה מתרחק ממנו, וככל שהמרחק גדל, נפרדת ממנו נשמתה. הכבלים שאחזו בהם יחדיו פוקעים אחד אחד, כמיתרי נבל. "אבל זה לא מה שרציתי להגיד לך." גופו לא זז. עוד צעד. ועוד. וכבר כמעט הסתובבה ורצה ממנו, רק בטרם עשתה זאת עוד הוסיפה, "אהבתי אותך, דני, בחיי, אבל זה לא יכול להמשיך. זה נגמר." קולה נשבר, יבבה של צער עלתה מתוך חזה. רגליה תפסו פיקוד והיא רצה חזרה אל הבית. דני עמד ברחוב, נטוע כמו עץ, לא מסוגל להאמין, לא מסוגל לזוז.
כיצד היא יכולה לעשות את זה לו? כיצד היא יכולה לעזוב אותו כך? הייתכן שהיא לא רואה שהוא אוהב אותה כל כך?



החיים הם התרופה הטובה ביותר לכל הכאבים. השגרה סוחפת אותך בלא שום מחשבה ובלא שום התחשבות. והנה השבוע כמעט ונגמר ודני עוד עומד על תלו. באותו שבוע התקיים טקס השבעה לחיילים שלו בכותל. בין האורחים היו הורים גאים, אחים מאושרים, נכבדים בעלי עניין. גם אחותו של דני באה. היא גרה בירושלים, וניצלה את ההזדמנות לבדוק מה שלומו. דני נראה הרבה יותר טוב משנראה בסוף השבוע, כשחזר הביתה שפוף ראש נכנס לחדרו ולא יצא ממנו עד למחרת בבוקר, כשעלה על מדיו ללכת לצבא.
הוא חייך אליה חיוך קטן וקצת מבויש, ושאל כמה זמן נהוג לחכות לפני שאפשר להתחיל לצאת שוב עם בנות. היא אמרה שייקח את הזמן. היא הזהירה אותו מכך שלאחר פרידה אנשים נסחפים לתוך טעויות יותר בקלות. זה בגלל שהם מרגישים פגועים. "אל תעשה שום דבר נמהר, אתה שומע, קח את הזמן. תרפא. יהיה בסדר, דני, יהיה בסדר גמור, עוד תראה."
כשהוא בא הביתה ביום חמישי בערב, אפילו אמו נרגעה כבר. החוש האימהי המתריע מפני אסון צרח בעוצמה שבוע אחד קודם, אך כעת כבה לכדי גחלת עמומה ולא מחייבת.
יום שישי בצהריים, ממש אחרי האוכל, הסתגר דני בחדרו. על מדף הספרים מצא ספר שקנתה לו פעם. ליד הרדיו היה דיסק של אביב גפן שנתנה לו במתנה. במגירה היו המכתבים שכתבה לו. על השולחן הייתה תמונה שלה. החדר היה אפוף בנעמה, ודני הרגיש כאילו הקירות סוגרים עליו. נעמה, הם לוחשים חרש, נעמה, נעמה, נעמה. הוא קבר את ראשו מתחת הכרית. נעמה, לחשה גם הכרית. לבו החל דואב.
די, הוא קרא ללא קול. מספיק. תפסיקו. אך הקירות בשלהם, והספר והתמונה והדיסק והשולחן והמדף והרדיו, נעמה, נעמה, נעמה. דני החל אוסף את הדברים שלה על המיטה, מסדר אותם יפה, תערוכה למופת. כל מה שהביאה לו מצא את דרכו לשם. טקס היפרדות. הוא ביקש מאמו לצלם אותו ליד התערוכה. האם המוטרדת הסכימה, מקווה שעל ידי כך הוא ייפרד מהעול שעל כתפיו. טקס היפרדות.
השעה הייתה כבר שתיים וחצי. את הסרט לא ניתן היה לפתח. לא היה שום מקום פתוח בשעות האלה ביום שישי בצוהריים. הדברים של נעמה כבר היו מסודרים בארגז. כיצד יוכל לתת לה תמונות של עצמו עם הדברים שהביאה אליו, הוא לא ידע. זה לא חשוב. יחזיר את הארגז בלבד. טקס היפרדות. ונעמה תהיה שייכת להיסטוריה של דני, והכל יהיה בסדר.
הארגז למכונית. המכונית לביתה של נעמה. הארגז למעלית. המעלית לקומה של נעמה. הארגז לדירה. נעמה איננה, לא נורא, הוא יחכה. זה חשוב. אמה של נעמה מכינה לו כוס תה. הוא שותה לאיטו. הזמן זוחל. השניות הקריטיות אוזלות. עוד מעט קט וייגמר כל הזמן של דני בעולם. אפילו הוא אינו יודע זאת עדיין.
תודה רבה, אימא של נעמה, אבל אני כבר חייב ללכת. אני אשאיר את הארגז אצלה בחדר. זה בסדר. כן, אני עוד זוכר איפה זה. הדלת נסגרת אחריו. דני למעלית. המעלית ללובי. דני למכונית. המכונית הביתה. דני לחדר.
השמש שוקעת לאיטה, הציפורים מצייצות, השמיים הכחולים נצבעים בצבעי להבה. הוריו של דני הולכים לטייל בפארק. אתה עוד תישאר לארוחת ערב, הם שואלים. כן, הוא עונה. בוודאי, אלא לאן ילך, עכשיו כשהוא לא הולך עוד לנעמה. אני אהיה לארוחת ערב. הורים למכונית. מכונית לפארק. דני בחדר שלו, והחדר כבר אינו החדר שלו. היכן הספר אשר על המדף? היכן הדיסק אשר ליד הרדיו? היכן התמונה אשר על השולחן? הקירות מזמרים לו, נעמה, נעמה, נעמה, היכן היא נעמה אשר אהבנו כה? דני חש עצמו זר בתוך כתליו של עולמו. הוא סגור, הוא מנותק, הוא אינו קיים. טקס הפרדות, ודני נפרד מעצמו במקום ממנה.
דני מחפש משהו בחדר, משהו מוכר, משהו ידוע, משהו מובן. מתחת למיטה הוא מוצא את מה שחיפש. זהו מקל מתכת ארוך ושחור, עם קת מפלסטיק והדק. את זה דני מבין. נשק נועד על מנת להרוג, הוא כבר ראה זאת בעצמו פעם אחת, והנשק כבר מכיר את התחושה והוא צמא דם יותר מתמיד. אני יודע איך לתקן הכל, מנסה הנשק. ידו הימנית של דני מתחילה את הפרכוס הקבוע שלה. טעם החלודה נהיה חד וחזק על לשונו. לא, אומר הנשק. לא כך. בוא איתי, אני אראה לך איך לפתור את בעיותיך, איך להשיג את נעמה שוב.
דני מתפלא. אם ימות לא ישיג את נעמה. מעניין על מה הרובה הנבזה הזה חושב הפעם. הנשק מוביל אותו, יד ביד הם הולכים ברחבי הבית. המפתחות לרכב השני נמצאות על השולחן במטבח. הן קופצות לכיס של דני, שרות לעצמן פזמון עליז של צלצולים וניצחון. כן, ככה טוב, דני. בוא, אנחנו ניקח אותך.
דני נוהג, ובמושב שליד הנהג יושב הרובה ונותן לו הוראות, כאן ימינה, כאן שמאלה, תמשיך ישר. או שאולי זה הפוך, והרובה נוהג בעוד דני מכוון אותו. מפתחות הרכב מזמזמות מנגינה ישנה המושמעת ברדיו. אהוב יקר, לא השארת גם לא זיכרון. הרכב דוהר כשם שדהר פעם, מזמן, בדרך לאילת. חייו של רכב פשוטים, אין הוא צריך הרבה. גז, בלם, גז, בלם. קל לרצות אותו. הנשק הרבה יותר תובעני. הנה, כאן ימינה, דני. יפה מאוד. ועכשיו תעצור.
הבית מוכר. הוא היה כאן בשבת בצהריים, רק לפני כמה חודשים. דני יוצא מהרכב, ונצמד אליו הרובה הצה"לי התקני שנועד רק על מנת להרוג. הפשפש בגדר מנחש את בואו ונפתח לרווחה. היכנס, דני, היכנס. אילן נמצא בבית. אילן, הגורם לכל מה שרע בעולם, הסיבה שבגללה נעמה עזבה אותו. האילן הדפוק הזה.
כן, צועק הנשק, כנס. תפוס את אילן המחורבן הזה בצוואר ותן לי, אני כבר אעשה את כל השאר. דני צועד בשביל הגישה. האילן הזה. אני כבר אראה לו מה זה. הוא ילמד לקח. כן, זה יהיה לקח טוב. ונעמה תחזור אלי.
צעד ועוד צעד ועוד. רגליו של דני כושלות. הוא נופל על ארבע באמצע שביל הגישה. הלב שלו מתפוצץ מכאבים. תתעורר, הוא צורח, תתעורר דני, תתעורר. ודני מתעורר מחלום. גופו מזיע, לבו פועם. הוא אינו במיטתו. היכן הוא? הוא מתבונן סביב. שביל גישה לבית. הבית מוכר. הוא היה כאן בשבת בצהריים, רק לפני כמה חודשים. הנשק שטוף חימה. הרסת הכל, הוא זועק לעבר לבו של דני, אך הקרב כבר הוכרע. לא יהיה פה קטל בשביל הרובה. הפור נפל.
דני שולף מכיסו פלאפון. הוא מחייג לחבר טוב. הוא אומר, "תגיד לכולם שלום. תגיד להם שאני מצטער." "דני?" שואל הפלאפון. המכשיר נופל לרצפה. "דני?" הסוללה מתנתקת ממנו והמכשיר דומם. דני עולה אל המרפסת הקדמית. הוא מתיישב על כיסא הנדנדה. אני לא ארצח. אני לא אהיה מפלצת. כך או כך, היא לא תהיה שלו. הניצחון של אילן לא חייב להיות מתוק. הבחירה של נעמה יכולה להיות חמוצה מצער.
ואני לא יכול שלא להיות אתך נעמה, ואני לא יכול. לא יכול. לא יכול.
לא. לא.
באילת הוא אחז בה, אך המילים שלא אמר, אלה שלא הוציא מפיו אז, הן המילים המשמעותיות יותר עבור סיפור הפורענות שמוצג כאן לפניכם. "בלעדייך אין טעם לחיים שלי."
טעם של חלודה מציף אותו. אישוניו מתרחבים. כל מי שראה אותו מחייך מעולם ידע כי החיוך האמיתי, בצורתו הגולמית, חייב להגיע מהעיניים. אנשים שלא יודעים לחייך עם העיניים לא יודעים לחייך.
"אני אוהבת אותך," אמרה לו נעמה.
כשדני חייך, הופיעו לו גומות חן בצדי פיו, ועיניו חייכו.
פניו נותרו שלמות ויפות, אך אחורי ראשו הפך לפורענות של דם, מוח ועצם.



כל הסיפורים הטובים בארץ שלנו מתחילים בלוויה או מסתיימים בלוויה. יכול להיות שאנחנו כל כך עטופים במוות - מוות פתאומי שתופס אותנו ברחוב, מוות כואב שמגיע אלינו בכביש בעודנו מדברים עם אהוב או אהובה, מוות צפוי המגיע אלינו בתוקף תפקידנו הביטחוני או הצבאי כשאנו מחרפים את נפשנו על הגנת המדינה, מוות פוליטי שאין לו תקנה או תועלת שנמוג בהדי ירייה כשם שהחל, מוות מתוקשר בנפילה מהחלל החיצון - כל כך עטופים במוות, שאין לנו מנוס אלא להניע את חיינו אתו ובקרבתו, ללא מנוס, ללא לאות וללא סייג. ייתכן שנהיינו קהי חושים למראה כל האובדן הזה. היכולת הישראלית ביותר להרים את הראש, לצחוק אל מול פני הסכנה ולומר לעצמנו, "נו, יהיה בסדר, סמוך עליי אחי", מסמאת את עינינו מלראות את המציאות. אנחנו מתים. אנחנו גוססים. אנחנו חולים. אנחנו מסכנים. כבר מתנו בכל הצורות והצבעים, בחלקים וכיחידה, מתאונה, פיצוץ, מלחמה ומחלה. תקפו אותנו, שנאו אותנו, הִכּו בנו, ואנחנו עוד כאן.
הסיפורים המסתיימים בלוויה אינם מספרים את מאבקם של האוהבים הנותרים מאחור, כואבים, דואבים. לבבותיהם מנסים לאחוז בכל הסבל הזה ולא להפסיק לפעום. בארץ שלנו הדבר היחיד הבטוח הוא המוות. בתחילתו של כל סיפור ברור שסופו יהיה במוות. בסופו של כל סיפור ידוע כי תחילתו הייתה במוות.
במוות מתחילים החיים, והחיים מתחילים במוות. הכל מתערבל, מתערפל, נעלם ומופיע. החוקים נשברים, הקלפים נטרפים. שום דבר לא יהיה כשם שהיה. לחלק מהאנשים קשה יותר להתמודד עם חוסר הודאות, עם הכישלון, עם הפחד ועם הבדידות. חלק פשוט בוחרים את הדרך הקלה החוצה. אנחנו, שכאן חיים, מוכרחים להמשיך קדימה. חייבים. בשביל המתים, בשביל החיים. אתם לא יודעים מה יביא מחר.
גם אני לא.
ומה אם המחר יביא אתו אהבה?
ומה אם יביא אתו את אובדנה?
מה בכך? עולם ומלואו, כל עוד נהיה. אך אם נחדל מלהתקיים, יהיה זה רק הריק האינסופי שיאספנו לחיקו. ארון מורד אל העפר. אבן נבנית מעל.
דמעות שוטפות את הגוף הקר הטמון באדמה.

אהוב יקר, זיכרונות נותרו עוד הרבה.
אנו זוכרים לבדנו, בעוד אתה כבר לא.
אהוב יקר, לא עצרת אפילו לראות כמה זה עולה לנו.
אנו חיים לבדנו, בעוד אתה כבר-

סוף

עומר גרטל
2003





  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות