זכרון מעינת, אחותו

השמועות טוענות שכשרק נולדת, לא הסכמתי להוריד אותך מהידיים. ילדה בת 3 שמתעקשת לסחוב את אחיה הקטן לכל מקום. אפרת ואני כל כך התרגשנו מבואו של האח הקטן, בעיקר כי כל יום כשהיינו חוזרות מהגן ומבית הספר חיכו לנו מתנות קטנות בעריסה שלך, והיינו בטוחות מעבר לכל ספק שאתה זה שהלך לקנות לנו אותן...

כשהיית בגן הייתי אוספת אותך כל יום בדרכי חזרה מבית הספר. אחרי זה היינו יחד בבי"ס ארן ואני הייתי האחות הגדולה שמגינה על אחיה הקטן. זו הייתה תקופה של הרבה השתוללויות והשתגעויות. המצאנו משחקים והצגות (בעיקר אפרת המציאה ואנחנו שיתפנו פעולה...), התחפשנו, הכנו הפתעות להורים, ובילינו שעות בחוץ על הדשא בכל משחק כדור או תופסת אפשרי.

אחרי זה דברים קצת השתנו... מרבית גיל ההתבגרות היינו עסוקים בלזרוק אחד על השני נעליים. רבנו המון, על שטויות. ידעתי שההורים מאמינים לי והרבה פעמים האשמתי אותך ש"התחלת" למרות שזה לא היה נכון. תסלח לי אם אני אגיד היום שאני מצטערת?

ואז, כאילו בבת אחת, הפכנו להיות שוב החברים הכי טובים. בערך כשעלית לתיכון, הפסקנו פתאום לריב והתחלנו ליהנות ביחד. פתאום גיליתי דרור אחר לגמרי. דרור שכל כך כיף להיות איתו, שמצחיק את כולנו בארוחות המשפחתיות, שכל כך מעניין לדבר איתו ולשמוע את דעותיו על כל דבר שבעולם.
לצערי זה היה בדיוק כשהתגייסתי, ולכן "קיבלתי אותך" במנות קטנות, בסופי שבוע שחזרתי בהם מהצבא, ואחרי זה בין טיול לטיול לדרום אמריקה. תמיד התלוננת שאני לא מבלה מספיק בבית, שאני לא מוצאת מספיק זמן למשפחה בין כל העיסוקים והחברים.




צדקת.
לא הספקתי להגיד לך שאני מצטערת, שהלוואי שהייתי מקדישה לך את כל הזמן שבעולם. שהיית אדם מדהים בעיני.



  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות