זכרון מתמי המטפלת של דרור

אני זוכרת אצל דרור את הענווה שלו. אף פעם הוא לא היה מסוגל להעליב אף אחד.
כשדרור היה בערך בגיל 17 היינו יושבים ומדברים והוא היה שואל אותי כל מיני שאלות בקשר לדת. הוא אהב מאוד לחקור ולהעמיק.
אני הייתי עונה לו עד שהייתי מגיעה למבוי סתום, כי לא היו לי את הכלים והייתי צריכה לשאול מישהו מוסמך יותר.
אף פעם הוא לא היה מתגאה: "ראית, ניצחתי אותך, את לא יכולה עלי", אלא היה צוחק בכזו ענווה ועדינות. הייתי אומרת לו באלגנטיות: "עכשיו תאכל, אני אחזור לעבודה שלי, תזכור לאיפה הגענו ומחר נמשיך".
כשהוא היה לומד לבגרויות ביחד עם חברים שלו, הוא היה בא אלי בשקט ושואל: "תמי, יש מספיק אוכל כדי שאני והחברים נאכל ביחד? אם לא, אל תטרחי ואל תתעייפי - הם יכולים ללכת לאכול בבית ולחזור".

בגיל צעיר יותר כשביקרו אותו חברים ומישהו מהם בא לקחת מהמקרר שוקולד אחרי ארוחת צהריים, הוא היה אומר לו בשקט: "לא, תמי לא מסכימה - אכלנו בשר, חכה עוד קצת זמן, עוד שעתיים ואז תיקח".

יום אחד ביקרתי חברה בתל השומר. אמרתי לו יום לפני שאחזור מאוחר, והוא שכח את המפתח. חזרתי ומצאתי אותו יושב ליד הדלת והיה נורא חם. אמרתי לו: "יו, מה עשיתי, אני מצטערת" והוא ענה כאילו זה מובן מאליו: "מה את מצטערת - אני אשם, אני לא לקחתי מפתח - מגיע לי, את לא אשמה".

בחיים לא היה מעליב, מתגרה או אומר מילה לא במקום. אם משהו לא היה מוצא חן בעיניו הוא היה מחייך וצוחק.

ואני עכשיו כל כך מתגעגעת.
הזיכרון האחרון שלי ממנו הוא מהשבוע האחרון שלו לפני שחזר לבסיס. הוא בא לבקר חייל בנתניה שנשך אותו כלב.
דיברתי איתו ורציתי כבר ללכת ואז שוב חזרתי אליו, כאילו הלב אמר לי שזו פעם אחרונה שאראה אותו. הוא היה באמצע משחק במחשב ולא אמר לי: "למה את מפריעה לי שוב באמצע המשחק?"
אמרתי לו: "אתה יודע שנדרתי נדר שבגללו אני לא יכולה לחבק אותך, אבל אני אוהבת אותך מאד מאד".
והוא חייך וענה לי: "גם אני אוהב אותך".




  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות