זכרון משירי בת דודתו

משום מה אחד הזכרונות החזקים שיש לי מדרור הוא מאירוע שקרה לפני המון שנים.
הוא היה אולי בן 4 או 5, משהו כזה. זה היה כמה ימים אחרי שקנו לו שעון חדש, אולי השעון הראשון שלו. הוא היה אצל חבר ואני חיכיתי לו בבית בכפר סבא, הייתי אמורה לחכות שהוא יגיע ואז לקחת אותו לאיפשהו - אולי איזו מסעדה שכל המשפחה היתה בה? לא זוכרת בדיוק. חיכיתי וחיכיתי ודרור לא בא.
זה היה לפני עידן הסלולרי, וכבר ממש לא ידעתי מה לעשות.
בסופו של דבר הוא הגיע - באיחור של כמעט שעה.
כמובן שהתחלתי לכעוס עליו: דרור, למה איחרת? היית אמור להיות כאן מזמן! כולם מחכים לנו!
הוא הסתכל עלי בעיניים הכחולות שלו במבט מיתמם: מה, איחרתי?

עכשיו כבר ממש התעצבנתי: כן, איחרת! אני מחכה לך כבר כמעט שעה. הרי יש לך שעון, אתה כבר ילד גדול! אתה הרי יודע שהיית צריך להיות פה מזמן!

בחיוך ממזרי הוא הושיט את היד שלו עם השעון להראות לי: מה פתאום, אני לא מאחר, הנה תראי!

כמובן שלפי השעון שלו הוא היה בדיוק בזמן... הזיק בעיניים והגאווה כשהוא הכריח אותי להסתכל בשעון שלו כדי להוכיח לי שהוא דווקא בסדר גמור, לא השאירו מקום לספק: זה לא שהשעון פיגר והטעה אותו, אלא "מישהו" קלט בדרך הביתה שהוא מאחר, ופתאום הבין שברגע שיש לו שעון "של גדולים" הוא יכול בקלי קלות לפתור את הסיטואציה הלא-נעימה...



  עיצוב: איה עיצובים                          Copyright - All rights reserved © כל הזכויות שמורות למשפחת גרנות